קופרמן, דוד

דוד, בן מלכה וצבי, נולד ביום כ"ט בניסן תשי"ב (24.4.1952) בעכו. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם ביאליק בעכו ובבית-הספר התיכון "הריאלי" בחיפה, והיה מחניכי הפנימייה הצבאית שליד בית-הספר. בילדותו היה חבר בתנועת "הצופים" בעכו וכמו כן השתתף בפעולות צופי-הים. לצאת לים במפרשית – היה לגביו באותה תקופה תענוג שאין למעלה הימנו. הוא גם אהב לטייל בחיק הטבע ולצאת למסעות ברגל. בטיוליו התעניין בכל הסובב אותו, החל בחרקים שונים, שמשכו את תשומת לבו, והוא נהג לאסוף אותם, להביאם הביתה ולערוך בהם ניסויים, וכלה במטבעות עתיקות, אשר מצא מדי פעם. בביתו היה לו אוסף נכבד של בולים וגם תחביב זה היה עיסוק מהנה לשעות הפנאי. עיסוקיו ותחביביו הרבים לא הפריעו לדוד להיות תלמיד מצטיין בבית-הספר, שם שקד למלא את כל חובותיו על הצד הטוב ביותר. כילד היה דוד ביישן ולא אהב להתערב בין הבריות. ציות, אחריות וכבוד לזולת – אלה היו התכונות שאפיינו אותו כבר בשחר ילדותו, ואשר עשאוהו למקובל בחברת ילדים ומבוגרים כאחד. בימי נעוריו היה רגיש מאוד, אך נהג להסתיר את רגישותו מפני חבריו. ביטוי לעולמו הפנימי העשיר מצא בכתיבת שירים ביומנו הקטן. סיפרה עליו חברתו מנעוריו, אורה: "דודי היה אהבתי הראשונה. הוא ידע להרעיף אהבה ולמצות את היפה והנפלא באושרם של שניים. גם כשנפרדנו וכל אחד מאתנו הלך לדרכו, נשארנו ידידים; נפגשנו לעתים, החלפנו מכתבים ורשמים – דודי ידע להיות ידיד אמת". בהיותו בפנימייה הצבאית הקדיש את רוב זמנו ללימודים ולחיים מלאי התוכן של הפנימייה. בין השאר היה דוד בין האחראים על עריכת החוברות והעלונים. בחופשת הקיץ השתתף בקורס צניחה, שנערך מטעם הפנימייה הצבאית. דוד גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970 והוצב לחיל השריון. במסגרת שירותו עבר את הקורסים הבאים: קורס למקצועות הטנק, קורס מש"קי טנק, קורס מפקדי טנק, קורס קצינים בסיסי וקורס קציני שריון. בפברואר 1973 הועלה לדרגת סגן. מלחמת יום-הכיפורים מצאה אותו עם יחידתו בחזית הדרום. במהלך הקרבות נפצע דודי והועבר למרפאת השדה. לאחר שנחבש וקיבל טיפול ראשון, יצא מהמרפאה וחזר לשדה הקרב, כאשר לא מצא את גדודו, מצא לו טנק עזוב של אנשי מילואים, עלה עליו והדביק את אנשיו. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973) השתתפה יחידתו בקרבות שנערכו על גדות התעלה, באזור "מיסורי", ליד "החווה הסינית". במהלך הקרב נפגע הטנק שלו ודוד נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנהריה. השאיר אחריו הורים ושני אחים. סיפר על דוד אחד מאנשי יחידתו: "נלחמתי עם דוד כל ימי הקרבות. לא היה צריך כמעט לדבר איתו באלחוט. הכל "דפק" בלי שהיה לי כל צורך לומר לו מלה – דודי תמיד קרא את הקרב נכון, בהתקפה האחרונה על "מיסורי" הוא המשיך ופקד על שארית המחלקה, כאשר אני נפצעתי. הוא המשיך להתקדם גם אחרי שהטנק השני במחלקה נפגע. דודי לחם עד הרגע האחרון".