בנם הבכור של רחל ומרקו. יוסף (יוסי) נולד בטבת תשכ"ג (ינואר 1963). אח בכור של זיוה. יוסי גדל והתחנך בדימונה. כבר בימי הגן, עם הגננת עליזה דרומי, היווה דוגמה לחבריו בהופעה שלו, בהתנהגות ובחוכמה שניחן בה. גם בשנים הבאות בלט כתלמיד לדוגמה וכילד ונער מלא חן, שאהב תמיד לעזור לאחרים. במהלך כיתה ח' החליט יוסי שהוא רוצה ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר בבאר שבע. הייתה זו החלטה לא פשוטה לילד, שהבין שצריך לקום מוקדם מאוד כל יום ולנסוע באוטובוס על מנת לא לאחר למפקד הבוקר של בית הספר. יוסי עמד בכך בגאון. המדים שלבש והאווירה שהייתה בבית הספר הצבאי מילאו אותו אושר בלתי רגיל, והוא הצטיין בלימודים. יכולתו הגבוהה של יוסי בלטה במיוחד בשנת 1979, כשהיה צריך להשלים פער לימודים של ארבעה חודשים וחצי שהפסיד בשל מחלה – בעזרת חבריו מבית הספר הטכני של חיל האוויר הוא הצליח להשלים את כל החסר ולסיים גם את השנה הזו בהצטיינות. סיפר יפתח, מפקד הקורס של יוסי: "רגישותו של יוסי היא שגרמה לו להתייחסות רצינית לסובב אותו, לחבריו, לתחביביו וללימודיו. יוסי היה טוב, פשוט טוב, לא במובן היחסי של 'טוב יותר' אלא המובן המוחלט של טוב, בכל השטחים והתכונות שהיו לו. כאשר חזר יוסי לראשונה לבית הספר לאחר אשפוזו הראשון בבית החולים, הוא בא עם רוח חדשה, עם חיות והערכה טובה לחיים. בזמן שהותו בבית החולים לא הספיק יוסי ללמוד את חומר הלימוד השוטף שחבריו הביאו לו. אין הדבר אומר שיוסי לא עשה דבר, ההיפך הוא הנכון, בתחילה ניסו הסובבים אותו להסתיר ממנו את האופי האמיתי של מחלתו. אולם לא בחור כמו יוסי יוותר, והוא החל שואל שאלות, מצרף סימפטום לסימפטום, מבקש ספרים ולבסוף מרכיב לעצמו את התמונה המהממת. אז גמלה בליבו ההחלטה ללמוד רפואה אם יסיים לימודיו ויתאפשר לו הדבר. ובכן, עם תמונת מצב זו חוזר יוסי לבית הספר ומתייצב בפני בעיה נוספת, שונה, אתגר שיש לעמוד בו או לוותר. עתה יש להשלים את חומר הלימודים שהפסיד במשך חודשי האשפוז. היה זה מספר שבועות לפני פסח, בעזרת יוסי ומורי בית הספר דאז ערכנו תכנית השלמות ועבודות אותן יגיש יוסי כדי לא להפסיד שנת לימודים. ההלם הראשוני מכמות העבודה היה רציני, אולם ההתאוששות הגיעה באותה מהירות, כבר אחרי חופשת הפסח הגיש יוסי את עבודותיו הראשונות ובסוף שנת הלימודים עמד בהצלחה מרובה, ואף גדולה משל חלק מחבריו, בבחינות אליהן ניגש". בעת מחלתו של יוסי הוא קרא הרבה, ושיר אחד נתחבב עליו במיוחד: "אנשים יפים" מאת קיפלינג: "זה לא חוכמה לצחוק / כששמש ואביב / והרבה חברים מסביב / צריך לדעת לחייך / גם כשעננים ורטוב / וקר ולבד ועצוב. // זה לא חוכמה לאהוב / את אלה שהולכים / בתלם הישר / שחושבים, שאומרים / שעושים אתך תמיד אותו הדבר. // צריך ללמוד לקבל / גם את הלא מוכר / והשונה והאחר והמוזר. // כי יש אנשים יפים / עמוק, עמוק בפנים". מעבר ללימודים יוסי אהב מאוד ספורט. מגיל צעיר הוא בלט בגובהו ושיחק כדורסל בהצלחה. בהמשך הביא את אהבתו לספורט לידי ביטוי כשמונה להיות כתב נוער של "חדשות הספורט". שני תחביבים נוספים היו ליוסי – הוא אהב לאסוף בולים מכל העולם, ומאוד אהב להרכיב מטוסים. יוסי היה תמיד עם חיוך מבויש, צעיר שקט ונעים מאוד לסביבה. ארשת פניו העבירה מסר של רוגע תמידי, יחד עם זאת הוא היה שובב ואהב מאוד את החברים שלו ואת המשפחה. יוסי רכש חברים רבים במהלך חייו הקצרים, החל מחברי הילדות בדימונה והמשך בחברים הרבים שהכיר בבית הספר הטכני של חיל האוויר, ועם כולם שמר על קשר קרוב – קשר שנמשך גם שנים רבות אחרי נפילתו בינם לבין המשפחה. בתום לימודיו היה יוסי אמור להתגייס לחיל האוויר, אך בשל מחלתו שתקפה אותו פעם אחר פעם נדחה גיוסו. יוסי נפטר ביום כ"ח בתמוז תש"ם (12.7.1980). בן שבע-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה. הותיר הורים ואחות. יוסי נפטר כאשר חבריו ללימודים החלו את הטירונות. סיפר רוני, חברו לקורס: "סיימנו בבאר שבע והגענו לחיפה לטירונות. כעבור שבועיים בשעת אימוני נשק הגיעה קצינה והודיעה לנו על מותו. תחילה לא האמנו. למרות שיוסי איננו עמנו בגופו, הוא בנשמתנו יישאר בינינו תמיד". והוסיף אפרים, חבר נוסף מהקורס: "כשהיינו בטירונות, באחד הימים הרגשתי ברע וביקשתי מהמ"כ להשאירני במאהל כאשר שאר החבר'ה יצאו לאימונים. במאהל היה משעמם, לכן החלטתי לגשת ולהתקשר הביתה. הודעתי לשומר שאני בשירותים. חמש דקות לאחר מכן הגיע השומר והודיע לי שהמ"כ רוצה לראותני. חששתי מהעונש על עזיבת המאהל, אך השומר הוסיף וסיפר שכל החבר'ה מבאר שבע עלו על מדי א'. רצתי למאהל כשבראשי מנקר החשש ליוסי. אחד החבר'ה חיכה לי בפתח האוהל. לא נתתי לו לדבר, הוא רק זרק לעברי ממחטה. העונש היה כבד מדי. עברה עלינו תקופה קשה בטירונות, עתה המחשבה שלא נראה שוב את יוסי הכבידה מאוד". ספד ליוסי מפקד בית הספר הטכני בו למד, רב-סרן עמנואל: "יוסי. הגעת אלינו כתלמיד לכיתה ט' עם הרבה ציפיות, הוכחת במהירות יכולת וכישרון להיות מבין הטובים אשר בינינו. לפתע המחלה. היינו עמך ועם משפחתך לאורך כל הדרך, היו רגעים שהאמנו וקיווינו שהצלחת להתגבר על המחלה הנוראה. במורדות, הדהמת אותנו ביכולתך הנפשית, היית תלמיד מצטיין גם ברגעים אלו. היית לנו לרוח ולסמל. השתדלנו לעודד והתעודדנו ממך. לפתע מצאנו עצמנו נכנעים לכוחות עליונים. נזכור אותך תמיד". בבית הספר הטכני של חיל האוויר בבאר שבע, בו למד יוסי, הפיקו חוברת זיכרון בה מספרים עליו מפקדיו, מוריו ועמיתיו ללימודים. מדי שנה נערך טורניר ספורט לזכר יוסי בבית הספר הטכני של חיל האוויר בבאר שבע, בו הוא למד. הטורניר מתחיל תמיד בטקס זיכרון שעורכים התלמידים, ואחריו מתקיים יום ספורט שבית הספר מארגן. במסגרת היום נערך טורניר כדורגל בהשתתפות קבוצות של חיילים ושל תלמידי תיכונים, ולקבוצה המנצחת מוענק גביע שנתרם על ידי עיתון "חדשות הספורט", שיוסי נמנה על הכותבים בו. בטורניר שנערך במרס 2017 נשאה דברים זיוה, אחותו של יוסי: "עבורי זה אחד המעמדים המרגשים במהלך השנה. ככל שעובר הזמן כך עוצמת ההתרגשות גדלה. עצם העובדה שבית הספר יודע לשמר את הזיכרון של יוסי אחי הגדול אינה מובנת מאליה. אחי שעבורי כילדה היה כל עולמי. זה שבגלל מדי בית הספר תמיד היה נראה בוגר מגילו – אחיך החייל היו אומרים לי, והוא היה רק תלמיד. זה שחבר לחבורה של חברים מדהימים שהורי מלווים עד עצם היום הזה בכל האירועים. זה שאהב מאוד את בית הספר, ובית הספר ידע להחזיר בחזרה כל שנות הלימוד כאן. היום כשאני אימא לילד בן שבע-עשרה המעמד הזה אף מרגש יותר. המחשבה אחורה על כל השנים שחלפו להן, חלפו ביעף – מצד אחד עם המון חוויות, עשייה והתפתחות ומצד שני תמיד, אבל ממש תמיד עם מחשבה של מישהו שמלווה אותי וחסר. יוסי אהב מאוד את עולם הספורט, ולכן ההנצחה שלו דרך העולם הזה ייחודית מאוד … המעמד כאן היום מחזק עבורי את היכולת לשמר את הזיכרון המדהים יחד עם הכאב, ונותן את הכוחות קדימה לצמיחה ולהמשך העשייה"
