בת מאירה קסטן ויוסף קופלמן, אחות צעירה לליאת. נולדה ביום כ"ב בתמוז תש"ם (6.7.1980) בפרדס חנה. אמה כותבת: "קשה לספר על ילדה-נערה מיוחדת כל כך ולהחליט מה לכתוב עליה. מרגע הולדתה היתה מעין תינוקת חייכנית, שובבה ובעיקר סקרנית, ונהגה לשאול ולחקור ולא להרפות עד שקיבלה תשובות לכל שאלותיה." מעין אהבה מאד ספורט ועסקה בהתעמלות קרקע, החליקה על גלגיליות, והשתתפה בתחרויות שחייה במסגרת פעילותה במכון "וינגייט". מלבד ספורט אהבה מעין לצייר ולנגן בפסנתר והצליחה בכל דבר בו נגעה. תמיד היתה מוקפת בחברות וחברים והבית היה פתוח ומלא בצחוק. מעין אהבה לעזור ולהתנדב ועזרה לעולים חדשים מחבר-העמים להיקלט בבית-הספר, ללמוד את השפה ולהרגיש שייכים. במקביל התנדבה לסייע לקשישים ולבעלי-חיים שהיו עיקר אהבתה. תמיד השתדלה לעשות הכל בצנעה ובשקט ולהתמיד בכל נושא שנטלה על עצמה. בגיל תשע, עם עלייתה לכיתה ד' בבית-הספר היסודי 'אלונים', השתנו פתאום חייה של הילדה החייכנית והמוצלחת הזו, מלאת החיים – גידול ממאיר התגלה בראשה והיא עברה ניתוח מסובך להסרתו. מעין, כ"מעין המתגבר", הוכיחה שבעזרת כוח רצון חזק מהחיים היא מסוגלת להתמודד עם כל דבר. היא היתה נחושה לצאת מהמחלה בכל מחיר. בשקט ובהתמדה היא החלימה אט-אט והיתה לדוגמה ולמופת לאחרים, ששאבו ממנה כוחות ונעזרו בה בתהליך ההחלמה שלהם. המעבר לתיכון לא היה קל. היא החלימה מהמחלה אך נותרו לה מעט מאוד חברים שנשארו איתה ברגעים הקשים. נחושה לעבור גם את המשוכה הזו, החליטה מעין לעבור לבית-ספר אחר ולפתוח דף חדש. וכך הגיעה לבית-הספר התיכון "מבואות עירון" שליד קיבוץ עין שמר. עד מהרה ראו שם החבר'ה עם מי יש להם עסק ומיד נתקבץ סביבה מעגל חברים גדול, שליווה אותה לכל מקום ובכל שעה, אוהבים אותה ללא גבולות. וגם כאן, בבית-הספר החדש, בשקט ובצנעה התיידדה עם העולים החדשים מאתיופיה ועזרה להם להתמודד עם הסביבה החדשה ועם הקליטה בארץ. מעין אהבה מאוד אמנות ובמסגרת עבודת הגמר לבגרות במגמת אמנות, שבה למדה, הגישה את העבודה 'ספר על ואן גוך', וקיבלה עליה ציון 100. במסגרת לימודיה בבית הספר "מבואות עירון" גילתה מעין אהבה חדשה – החממה שבקיבוץ עין שמר – בה השקיעה שעות רבות בפיתוח זנים חדשים של צמחים. היא ביקשה להוכיח שלמרות מה שעברה היא יכולה לנצח ואכן הגיעה להישגים מצוינים וזכתה בשבחים רבים ממוריה וממנהלה. המורה והמנהל רונן דורי מספר: "מעין התקדמה והגיעה להישגים רבים, כשגולת הכותרת היתה עבודת הבגרות שכתבה במסגרת לימודי האמנות בנושא האמן ואן גוך, עבודה שזכתה בשבחים משר החינוך דאז ובציון מעולה. מטרתה לאחר השחרור היתה לממש את לימודי האמנות." מעין לא הסתפקה בלימודים בלבד. היא החליטה לחזור לאהבתה הישנה, שנקטעה בעקבות הניתוח שעברה – הספורט. היא הגיעה למכון "וינגייט" לאימוני ספורט ושחייה וכמו בכל מקום, היא הצטיינה גם כאן. מעין הספיקה לטייל הרבה בעולם, לחקור תרבויות חדשות וליהנות ואף השתתפה בתחרויות ספורט ביוון. היא סיימה את בית-הספר התיכון כשבאמתחתה חלומות רבים. מעין הוציאה רישיון נהיגה והיתה נחושה לשרת בצבא בכל מחיר. כשהגיעה ללשכת הגיוס, הודיעה באסרטיביות, "אני משרתת רק רחוק מהבית ובבסיס סגור. אחרת אני לא מתגייסת." למותר לציין שקיבלה את מבוקשה כמו תמיד, דבר שהפך אותה למאושרת וגאה. היום המיוחל הגיע בספטמבר 1999 והיא התייצבה בלשכת הגיוס בחיפה. מעין שובצה בחיל-האוויר. כשחזרה הביתה בסופי שבוע לא הפסיקה לספר על החברים המדהימים שמשרתים איתה, על המפקדים המצוינים ועל העבודה המעניינת. מעין זכרה תאריכי יום הולדת של כל המשרתים עימה והיה חשוב לה לשמח ולהפתיע אותם. בזמן הקצר שהיתה בטייסת תעופה ובגף שירותי מסלול התיידדה עם כולם ורכשה חברים חדשים וטובים. מפקדיה הפתיעו אותה ובחופשת החנוכה התבשרה שזכתה לקבל מידי ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק, אות הצטיינות לפועלה ולתרומתה. ביום ח' באדר תש"ס (15.3.2000) נפלה מעין בעת שירותה. פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת נקטפה בדמי ימיה והיא בת עשרים. מעין הובאה למנוחות בבית-העלמין הצבאי בפרדס חנה. הותירה אחריה הורים ואחות. לאחר מותה הועלתה לדרגת רב"ט. מפקדיה ואוהביה כותבים: "נזכור את חיוכך החם והמלא אופטימיות. שהעבודה תמיד עמדה בעדיפותך הראשונה, ושדרכך למדנו את אהבתך הגדולה למשפחה." תא"ל דב, מפקד היחידה, כותב לאמה ולאחותה של מעין, ליאת: "אמונתה בצדקת הדרך, ביכולתה ודבקותה במשימה היו ממאפייניה העיקריים והיוו את עמוד האש והעשן שלאורם פסעה. צניעותה, חיוכה שובה הלב והשקט הפנימי בו ניחנה, הם שסייעו לה ברכישת ידידים רבים בגף ובטייסת, קצינים וחיילים כאחד. הפרופיל הרפואי של מעין איפשר לה לוותר על שירות בצבא, אולם לא חיילת כמעין תנצל זאת. בתקופה האחרונה ליווינו, יחד איתכן, את מעין במאבקה עד לדקותיה האחרונות. המאבק נע בין ייאוש לתקווה, כשבתווך נערה מקסימה שהגורל התאכזר אליה." אירית קסטן, דודתה של מעין, קראה מעל הקבר הרענן דברים שכתבה: "מעין, זוכרים אותך כתינוקת חמודה, שובבה ומחייכת על ברכיו של סבא שמואל, תמיד יושבת, שואלת, חוקרת ובודקת כל דבר. ואת גדלה ולגן הולכת ואחר-כך לבית-הספר… חברים, חברות, פסנתר והתעמלות הישגית, ואת תמיד כל כך שקטה כאילו סוד שומרת, ומאמינה תמיד שהכל יהיה בסדר, מגשרת, אוהבת ופותרת כל דבר. ומסיימת לימודייך בבית-הספר 'מבואות עירון', לובשת בגאווה מדים, מדי חיל-האוויר, אשר אותך כל כך הלמו… ואז גורל אכזר נטפל אל נשמתך… מעין שלנו, שכבר נמצאת אי-שם למעלה ועל פניך אני מקווה נסוך חיוך של מלאכים. דעי לך מעין שאנו פה כולנו אוהבים אותך לנצח." דודתה, עמליה קסטן, כותבת: "תם ולא נשלם סיפור חייה של מעין/ שירדה כמלאך בשליחות משמים/ וחבקה העולם ברוחב כנפיים./ וטוותה ושזרה בחוטים/ וחיברה בין עולמות ואנשים,/ משפחה וחברים/ חיילים ותלמידים./ והכל מתאחד סביב דמותה כגלגל/ אישיותה מרחפת מעלינו המעגל/ מעין, שמרי עלינו שם מעל." מתוך דברים שקרא מפקדה האישי של מעין, שעומד בקשר עם משפחתה, על קברה בתום ה'שבעה': "את מעין הכרתי במהלך תפקידי כמפקד גף שירותי מסלול. תענוג היה לעבוד במחיצתה, תמיד מחייכת, צוחקת ומלאת אושר. מעין של צחוק, מעין של מסירות, מעין של אהבה, מעין של עבודה ללא הפסקה (גם כשכל החיילים היו יוצאים לחופשה מעין לא מבקשת ולא דורשת. אם לא הייתי מפציר בה היא היתה נשארת). מעין, לא אשכח איך מדי יום ראשון היית מגיעה עם הפתעות למשרד: מפה לשולחן, רדיו או עוגיות מהבית… חברה טובה ומלאת שמחת חיים שרצתה שיהיה לכולם רק טוב.. נוכל רק להתפלל ולבקש מהאל שישמור עליך וידאג לך שם למעלה." רותי, חברתה של מעין מהיחידה, כותבת למעין ולמשפחה: "…כשישבתי איתכם בביתה, הרגשתי כל כך הרבה חום ואהבה, הייתי בקשר עם מעין אך לא מספיק, אני בטוחה שהיינו מסתדרות נהדר… אבל דבר אחד תמיד אזכור, את החיוך והעיניים הנוצצות שחייכו אלי בטירונות וחיזקו אותי לכל אורך הדרך ויחזקו אותי גם עכשיו…" חברותיה של מעין לתיכון, קדמה, סיוון, אירית ואושרה, כותבות לה: "אנו אותך תמיד נזכור עם הזוהר בפנייך והאושר שבחייך, עם הרצון הטוב לעזור לכולם, עם התקווה שנתת לכולנו. תודה על שלוש שנים יפות ב'מבואות עירון'. אוהבות אותך תמיד." בני משפחת גיאת, חברים קרובים של המשפחה, כותבים: "מסירותה לעם ולמולדת, רוח ההתנדבות והדוגמה האישית של מעין. מי יתן ותשמש דוגמה לכולנו, שנלמד ממנה לעשות למען הזולת, לעשות למען כלל ישראל, למען ארץ-ישראל ומדינת ישראל. הננו תפילה כי לנצח נצחים מעשיה הטובים יאירו לנו ולכל המשפחה את הדרך הטובה." רותי, חברת המשפחה, כותבת: "הו מעין… הו מעין שלי! כה טובת לב, כה נחמדה, כה חביבה! את, שנלחמת כל הזמן באומץ לב; את, שהחזקת מעמד לאורך כל הדרך; את, שדאגת בעדינות ובשקט לסובבים אותך; את, שידעת כה יפה להתחבר ולהתחבב על כל אחד ואחת; את, שהצלחת אפילו להצטיין כחיילת למופת, איך פתאום נעלמת לי בבת אחת?" חבריה של מעין מבסיס פלמחים כותבים: "ביומנו הראשון, כשראינו את חיוכך הבנו מיד שחיילת כמוך לא רואים כל יום. אהבנו אותך במהירות מסחררת, הערצנו אותך ותמיד תהיי בליבנו… מעין היתה חיילת מהממת, מסודרת, מאורגנת, חכמה, אדיבה, נקייה, דייקנית, שקדנית, חייכנית ומלאת אנרגיות. מעין היתה חלק ממשפחה גדולה ואובדנה הוא חלק שנלקח מגופנו ובליבנו היא תחסר. "יום בהיר נכנסה אלינו נפש זכה וחמודה/ ומאז ועד היום הקשר ממשיך ולא ניתק/ גם אם את לא איתנו פה בגופך/ את נשארת תמיד/ בדמיון, בזיכרון וכך את בינינו./ גם כאן וגם שם למעלה/ על ענן צח וצחור/ כמו השיער שלך, כמו המדים/ כמו הנפש שלך." חברתה לשירות, מעיין, כותבת: "מעין, את אינך פה ואני עדיין לא קולטת, את מאוד חסרה לי בבסיס ובמיוחד החיוך שלך, שתמיד היה מעודד אותי. כששמעתי שאת מאושפזת הרגשתי צורך עצום לבקר אך התמהמהתי בהחלטה זו, כי כאב לי לראות אותך, ואני שמחה על כך, כי אני זוכרת אותך כמו שהיית בימים הטובים." אורית, חברה קרובה מהיחידה, מספרת: "את מעין הכרתי במהלך שירותי בבסיס. שירתנו ביחד באותו הגף ובאותו המשרד. במהלך הזמן זכיתי להכיר נערה נפלאה, מקסימה, איכפתית ואוהבת. את הימים בבסיס העברנו ביחד בכיף וחלמנו שנגמור ביחד את השירות ונמשיך להיפגש, אבל מסתבר שיד אלוהים חזקה מאיתנו ונקטעו לי החלומות. מעינוש, הבטחתי לך שאטפל בצמחים שהבאת למשרד, ואני רוצה שתדעי שאת ההבטחה הזו אני אקיים. הצמחים שהבאת חשובים לי מאוד כי הם חלק ממך, חלק שממשיך לחיות ומסמל אותך. תמיד אזכור אותך, חברתי הטובה. היי חזקה שם למעלה ושמלאכי השמים ישמרו עליך. אני אוהבת אותך." תמר, קצינת הח"ן של מעין, שנשארה חברת משפחה עד היום, כותבת לה: "מעין, קשה לחשוב על השם שלך מבלי לשמוע את הצחוק שמתנגן יחד איתו – תמיד! תודה מעין שהענקת לי את הזכות להכיר אותך. בתקופה הקצרה הזו הרשמת אותי באישיותך יוצאת הדופן. ראויה להערכה נחישותך לשרת בצבא, המלחמה שניהלת כדי להיות חיילת, והחיילת שהיית – מסורה ואחראית. תמיד הגעת מוקדם והלכת רק כשהיית בטוחה שאין עוד מה לעשות במשרד. ככל שלמדתי להכירך נוכחתי לדעת שהצבא הוא רק אחת המטרות שהצבת לעצמך והגשמת ככל האחרות. תמיד שאפת הלאה והלאה, לא בחרת באפשרות הקלה והחמרת עם עצמך. אני זוכרת שהתקשרת אלי בשבת והתנצלת שאת לא מרגישה כל כך טוב ואולי תאחרי ביום ראשון… אני מנסה להתנחם בעובדה שסוף-סוף לא כואב לך ולא קשה לך, אבל מסרבת להיפרד ממך, אני רוצה לשמוע שוב את הצחוק הזה. מקווה שמשלחת המלאכים שמחכה לך יודעת שאת יותר מדי טובה גם בשבילה. תשמרי על עצמך ועל החיוך הנצחי. אוהבת, תמר."
