קוסוביץ, גיורא (“ג’ינג’י פוקס”)

בן זאב וחיה. נולד ביום כ"ז בתמוז תש"א (22.6.1941) בקיבוץ דליה ולמד בבית-הספר היסודי והתיכון בקיבוץ, בו סיים 12 כיתות. הוא היה חבר בתנועת-הנוער "השומר הצעיר" וכאשר התבגר, פעל בסניף המקומי של "הפועל" והשתתף בקבוצת הכדורסל. שנים אחדות למד לחלל בחליל והצטיין בנגינה. גיורא היה בעל אופי סוער בילדותו ובנעוריו. תמיד היה מלא חיים ומלא מרץ, אוהב עליזות ושמחת תעלולים. מטבעו היה עוקצני ומחוספס כלפי חוץ, אך בתוכו היה חביב ונעים ואיש רעים מובהק, מלא הומור ופיקחות. גיורא גויס לצה"ל בסוף 1959 והיה חייל טוב ומסור לתפקידיו. הוא היה ישר וכן כלפי עצמו וכלפי אחרים. את אשר היה לו לומר לחבריו-לנשק ולעבודה – אמר ישירות, ללא כל ניסיון להסוות ולייפות דברים. גלוי-עיניים וגלוי-לב היה גיורא. דבר לא עשה ודבר לא אמר מתוך השפלת עיניים. גם ויכוחים ניהל בעיניים גלויות. בדבריו לא הייתה נימה של פגיעה אישית והם נאמרו בהומור הבריא שלו. הוא האמין מאוד במה שעשה, אך לא ניסה להטיף מוסר לזולת. לבו היה רך וחם. תוכו – כברו. הוא אהב את קיבוצו וגם את הצבא, ועל כולם את משפחתו. אשתו מצאה בו חבר נאמן, המוכן למשוך בעול, לעבור משברים ולצעוד לקראת חיי-משפחה שלמים ומאושרים. תכניותיו היו ערוכות ומסודרות. כאשר חזר מן הצבא, לאחר שחרורו, נכנס לענף הפלחה. "לקח את עצמו בידיים", והחל ללמוד. יחסו לקיבוץ היה חיובי, כי הוא צמח אתו יחד וביקורתו לא חלה על השורשים הבריאים של הקיבוץ. זכורה הגדרתו על החברות בקיבוץ, שהשמיע לרגל עזיבת אחד האנשים: "את הקיבוץ יבנו ויקיימו אלה הרוצים בו והאוהבים אותו. כל מי שאינו מרגיש כך – ילך". לאחר שחרורו מהשירות הסדיר היה נקרא לתקופות של שירות מילואים ביחידת הנדסה קרבית, תחילה כסמל מחלקה ומאז מלחמת ששת הימים – כמפקד מחלקה. תפקיד זה מילא בהצלחה, למרות שלא היה קצין. מפקדו הציע לו פעמים אחדות להיות רב-סמל פלוגתי, אך גיורא סירב, כי לא רצה לקבל תפקיד מנהלתי המחייב טיפול וטרדה בתחומי אפסנאות, מטבח, שגרת מחנה וכו'. הוא רצה להימצא בשדה ככל האפשר, ביחידה המבצעית. בזכות הצטיינותו הרבה בתפקידו, נתמנה למפקד יחידת-משנה, שנשלחה למלא משימות עצמאיות. כך עמד בראש היחידה שהניחה מוקשים על שפת תעלת סואץ וכך היה גם במשימתו האחרונה – כאשר נשלח בראש קבוצת חיילים לשקם את ביצוריו ההרוסים של אחד המעוזים. גיורא ואנשיו נרתמו למשימה במרץ, ובעשרת הימים שעמד בראש העושים הספיק לשנות כליל את מראה המעוז וכל המפקדים והחיילים גמרו עליו את הלל. רגש האחריות שלו והדאגה הרבה לחייליו, הם-הם שהביאו את מותו. ביום כ"ה בשבט תש"ל (1.2.1970) פתחו המצרים בהפגזה קשה מתותחים וממרגמות, על המעוז, שגיורא ואנשיו עמלו בביצורו. בעוד המפקדים והחיילים יושבים לבטח במעמקי הבונקר המבוצר נתקבלה הודעה בקשר כי קבוצת חיילי הנדסה מגיעה למעוז. גיורא זינק, תוך כדי ההפגזה, ממחסה הבונקר אל השטח החשוף, כדי לכוון את החיילים אל מקום מבטחים. חיילים אלה לא היו מיחידתו אלא מיחידה-אחות. וכך, מתוך דאגה לביטחון אחרים, נפצע פצעי-מוות מרסיסי פצצה שהתפוצצה לידו ומת. הניח אישה ושלושה ילדים קטנים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ דליה. ביום ה"שלושים" לנפילתו הוצאה לאור חוברת לזכרו, בשם "גיורא בן הטרשים, בן הקוצים, בן שמש;" ביום הזיכרון האחרון נחנך בדליה אולם ספורט הנקרא "יד לבנים" ובו שמות כל הבנים שנפלו במערכות ישראל מאז מלחמת השחרור, וגיורא ביניהם.