קומה, יעקב

יעקב, בן שמחה ויוסף, נולד ביום ט' באב תשי"ד (1.8.1954) בטבריה. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם "רמז" בחולון, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון על-שם בויאר בירושלים, במגמה הריאלית-ביולוגית, ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות בקיץ 1972. "תלמיד טוב ומסור, אחראי ומבצע תפקידים כראוי; מוכן לעזור וחבר טוב לכולם", אמר עליו אחד ממחנכיו. שעות רבות שקד על לימודיו, וכל רגע של פנאי הקדיש לעיסוקים שהיו אהובים עליו: קריאה בספרים, צילום ופיתוח תמונות, עבודה בעץ ובמתכת. הוא קישט את חדרי הדירה בדגמי מטוסים ואניות מלאכת כפיו. ילד חברותי היה ומגיל צעיר השתתף בפעולות השונות של תנועת "הנוער העובד והלומד", שהיה חבר בה. חבריו אהבו אותו וידעו, שקובי לא יחמיץ מסע או מסיבה. כשהחל ללמוד בבית-הספר על-שם בויאר בירושלים, עזב את התנועה. צנוע היה וביישן, גם נטה להתכנס בתוך עולמו, משום שלא הכיר את תלמידי הפנימייה. ברם, עד מהרה גברה עירנותו וחיבתו לזולת. הוא היה מקובל מאוד על רעיו החדשים ואף מונה יושב-ראש ועדת התרבות בפנימיית בית-הספר. באותה תקופה ניצל כל הזדמנות לשם יציאה לטיולים. הוא נדד ונסע בשבילי הארץ, התעניין בצמחיה, חקר ודרש את אורחות-חייהם של בעלי החיים בה. יעקב הצטרף לחוג הצילום, שפעל במסגרת בית-ספרו ושכלל עד מאוד את טכניקת הצילום שלו. "עבודות הצילום של קובי הן מלאכת אמנות", אמרו חבריו. "הייתה לו עין רגישה ובוחנת, תחושה אסתטית מפותחת וסבלנות הדרושה לצלם טוב". בצד פעילותו האמנותית, בשטח הצילום, תרם קובי גם לחיי הבידור של בית-ספרו. הוא התגלה כשחקן וכבדרן מעולה. סיפר אחד מחבריו: "כשקובי עלה על הבמה ידענו, שנכון לנו ערב מהנה. גם בלי להתכונן ידע להלהיב אותנו". הוא היה בן מסור להוריו, וכשבא הביתה בסופי-שבוע ובימי חג ומועד, סייע בעבודות הבית ושוחח עם אחיותיו ועם אחיו הצעיר, אילן. נער מסור היה ורציני ביחסו לדברים הדורשים רצינות. הוא ידע שאחריות כבדה מוטלת עליו, בהיותו הבן הבכור. יעקב גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1972 והוצב לחיל השריון. כבר בתקופת הטירונות התגלה כחניך מצטיין וכחייל אחראי. הוא ביצע כל משימה שהוטלה עליו בלא דופי, לא התלונן ולא בא בטרוניות. בשעות האימון המפרך עודד את חבריו וידע להעלות את המוראל בסיפוריו. כתום הטירונות הוצב לשרת ביחידת חרמ"ש. הוא השתלם בקורס נהגי זחל"ם ושירת חודשים אחדים בגזרת התעלה. "בכל טיפול בנגמ"ש היה "קומה", (כך כינוהו חבריו ליחידה) יונת השלום המפייסת", נזכר אחד מרעיו. "הוא ידע להסתדר עם כולם וידע להסדיר דברים". נזכר חבר אחר: "כל בוקר היה עלינו לשטוף את רצפת החדר, ועלתה אז השאלה: מי ילך להביא מים? התחיל דיון, מיקוח. במרץ האופייני לו ניגש קומה והפסיק את הוויכוח. הוא תפס בכלי, רץ החוצה והביא את המים…" כשהיה חייל מחיילי היחידה שקוע בדיכאון – ניגש אליו קומה ושוחח עמו עד שהוטב לו. בכל משימה נטל חלק, אם משום שחויב ואם משום שהתנדב. חייל מעולה היה וחבר נאמן. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יעקב עם יחידתו בקרבות בסיני. שבוע ימים לחם באומץ לב ובמסירות בקרבות הבלימה נגד המצרים. ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) נפצע פצעים אנושים במהלך התקפה על מעוז "נוצה", ונפטר למחרת היום בבית-החולים "הדסה". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, אח ואחיות. לאחר נופלו הועלהלדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "אנו, רעיו של יעקב ז"ל, זוכרים את אומץ לבו ואת מסירותו. עד רגעי חייו האחרונים דבק במשימתו ולא נטשה". בני משפחת קומה השתתפו בהקמת חדר זיכרון לזכרו של יעקב ז"ל, בבית-הספר התיכון על-שם בויאר בירושלים.