קולנגי, יצחק

בנם בכורם של דוד ויעל יוצאי בוכרה. נולד ביום י"ג בטבת תש"י (2.1.1950) בעיר כבול, בירת אפגניסטן. הוריו שאפו שבנם יצחק יתחנך בישראל ולכן שלחו אותו לארץ הקודש כאשר מלאו לו שבע שנים והוא גדל והתחנך בבית סבו שבבני-ברק. הוא למד בבית-הספר היסודי "מעלות" בבני-ברק. בטרם הגיע לגיל "בר-מצווה" נתייתם מאביו. חודשים אחדים לאחר מות האב הגיעו ארצה אמו של יצחק, שלושת אחיו ואחותו. בקשיים מרובים ובתנאים כלכליים לא קלים המשיך יצחק את לימודיו בבית-הספר המקצועי בנחלים. עוד מימי ילדותו התבלט במזג הנוח שלו ובענוותנותו הרבה. הוא אהב לעזור לזולת, לנחם ולהשכיח כאבים, והשתדל ככל יכולתו לנחם את אמו על מות אביו. על אף גילו הצעיר נשא באחריות המוטלת עליו כבן הבכור של המשפחה והשתדל לעזור לאם לשאת את קשיי הסתגלותה לארץ, לטפל באחיו הקטנים ולדאוג לחינוכם. לעצמו לא דרש דבר והסתפק במינימום ההכרחי למען לא יחסר דבר לאחיו. מעולם לא התלונן על הקשיים שבאורח-חייו ונשא בעול צורכי משפחתו מתוך חיוך מבויש וטוב-לב. הוא גויס לצה"ל בנובמבר 1967. האם ניסתה להשפיע עליו לבקש כי יוצב ליחידה לא-קרבית ויהיה בקרבת הבית, אך הפעם סירב למלא את בקשתה באמרו כי כצעיר שגדל בארץ זו מחובתו, ככל אחר, לשרת בצבא ביחידות קרביות כדי להגן על העם והארץ. הוא הוצב לחיל השריון. במשך שירותו בצה"ל הרבה לכתוב הביתה והתעניין בנעשה במשפחה. בכל הזדמנות היה שולח דרישת שלום הביתה ואת רוב ימי חופשותיו היה מבלה עם בני המשפחה. חופשתו האחרונה חלה שבוע לפני נפלו. אז ביקר אצל הקרובים כולם, אצל החברים והידידים. ביום כ"ז בתמוז תשכ"ט (13.7.1969), שלושה ימים לאחר שנפצע בקרב באזור תעלת סואץ, מת מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.