קולוניולי, לירון

בת אורה-ניקול וג'אן-פייר. נולדה ביום כ"ג בניסן תשנ"ג (14.4.1993) בקריית מלאכי. אחות למור-מוריה, לילי ובן-משה. לירון נולדה שנייה להוריה, בת נהדרת, אחות מדהימה וחברה טובה. שמות החיבה שלה היו לירוני ולירונה. מגיל צעיר בלטה באופייה הנינוח, היא הייתה יצירתית ומוכשרת. מחוץ לבית קולה כמעט שלא נשמע, שקטה, ביישנית וצנועה. אך בתוך המשפחה הקטנה והחמה נשמע קולה בברור והיא הייתה דומיננטית מאוד. צחוקה הגדול האיר את הבית והיא הסבה למשפחתה גאווה רבה בזכות אישיותה והישגיה. בטוב ליבה אהבה לעזור, כיבדה את משפחתה ובעיקר את סבה ואת סבתה. לירון היתה קשורה לאימה משך כל חייה בעבותות. בילדותה הגתה מעשי קונדס המכוונים להוריה, לסבא ולסבתא – תעלולים שמור הייתה האחראית על הוצאתם אל הפועל. כשגדלה נהגה לאכול ארוחת צהריים בכל יום שלישי אצל סבתא אילנה ואהבה אותה כמו אימא שנייה. לירון אהבה מאוד את החגים, את הביחד ואת המשפחה. "את חסרה המון בזמנים כאלה," ספדה לה אחותה מור, "כמה היינו מחכים לראות מה תלבשי לחג, איך תפתיעי". עוד סיפרה אחותה כי המימונה הייתה החג האהוב עליה. "אחרי פסח תמיד היינו עושות יום כיף והולכות לאכול ארוחת שחיתות". לזכרה של לירון פתחה אחותה מור דף בפייסבוק, ובו כתבה: "בגיל שלוש בישרו לי שתהיה לי אחות קטנה ששמה לירוני. חשבתי: אוף, כבר לא אהיה בת יחידה, אך כשאימא חזרה מבית החולים נושאת בידה מלאך קטן ויפה, כשראיתי אותך צחקקת ושבית את ליבי לעד. עם השנים למדנו להיות אחיות-חברות טובות והמשענת אחת של השנייה. בנינו חיים שלמים ביחד. כל חיי אודה להורים שהביאו לי מתנה ענקית ששינתה את העולם שלי והביאה לי אושר אין סופי … טוב ליבך האיר כל חדר, קול צחוקך המתגלגל היה מציף מאושר את חדרי ליבי. היית האחות הביישנית אך בפיך דעה לכל דבר ובגרות גדולה מהחיים, תבונה כגדולי הוגי הדעות. היית ותמיד תישארי לי כאישיות עצומה שלימדה את הגדולים ממנה ליהנות מהדברים הקטנים בחיים". לירון למדה במעון "חירות", בגנון "סחלב" והייתה ילדה חכמה מאוד וסקרנית. את הקניות שאימה הביאה, אהבה לירון לסדר על פי סדר משלה. בגיל שלוש צפתה עם אחיותיה בטלוויזיה בשעה שאמן סיימה לנקות את הבית ונכנסה למקלחת. לפתע עלתה לירון על כיסא, פתחה את הדלת הנעולה ויצאה לכיוון הפארק העירוני. האם רצה בבהלה בעקבותיה ושאלה את העוברים והשבים אם ראו אותה. הם הפנו אותה אל הפארק, שם ראו ילדה קטנה אוחזת מגב ודלי בידה. "לאן ברחת?" שאלה אותה האם לאחר שמצאה את לירון, ולירון ענתה: "ללכת לנקות לסבתא את הבית". בכיתה א' כבר ידעה לקרוא ולכתוב, ודיברה בשפה גבוהה ובאוצר מילים עשיר. כתלמידת בית הספר היסודי "אלי כהן", שלטה עד מהרה בשפה האנגלית והצטיינה בכל תחומי המדעים. היא אובחנה כמחוננת ולמדה פעם בשבוע במסגרת מיוחדת לתלמידים מצטיינים במכללת "אחווה". מגיל שלוש-עשרה כתבה שירים רבים בעברית ובאנגלית על משמעות החיים, וביטאה דרכם את צורת המחשבה המיוחדת שלה. בשיר "שלום לנו" כתבה: "אתכם הכרתי זמן קצר אבל היה נהדר / איתכם נהניתי וגם צחקתי, אבל הכול נגמר / רק רוצה אני לכם לומר שעליי ללכת / שזהו הזמן להיפרד לעד / למרות שהיה כיף אני צריכה ללכת / להתחיל בחיים חדשים לגמרי / לפתוח דף חדש עם אנשים חדשים / אז להתראות לכם לעולמים / אולי ויום אחד שוב ניפגש / אבל זה כבר משהו אחר / שיהיה השלום עלינו ורק טוב יקרה / להתראות עד הפעם הבאה שבה הגורל יפגיש בינינו / היו שלום אבל אולי לא להתראות". עוד כתבה לירון: "אנשים לא רואים את האמת שבהם / הם רק רוצים יותר ממה שיש להם / כי זה אף פעם לא מספיק, לכן כתבתי / שיר זה כדי להעביר את המסר… / שמה שחשוב באמת זה החלומות שלנו / הרצון שלנו לחיות, התקווה לעתיד שיבוא / אז כל מה שנותר לעשות… / זה לעצור ולהתחיל לחלום!" היא הייתה סקרנית והשביעה את רעבונה לידע בחקר ובלימוד תחומים רבים לעומקם. לירון הייתה אוטודידקטית ובזכות אהבתה וכישרונה לשפות,היא לימדה את עצמה שפות באמצעות המחשב: ערבית, קוריאנית, ספרדית, יפנית, וסינית. היא אהבה את התרבות הקוריאנית – הנימוסים וההליכות, נהנתה לבשל אוכל קוריאני ושאפה ללמוד בדרום קוריאה. לירון אהבה מאוד להאזין למוסיקה, היא האזינה למוזיקה קוריאנית, מוסיקה אירופאית, שירים בספרדית ואנגלית. הבילויים המועדפים עליה בזמנה הפנוי היו לצפות בסרטים, בעיקר קומדיות רומנטיות; לצפות בסדרות טלוויזיה – טלנובלות דרום קוריאניות, ובספרדית ותכניות קומיות כמו זו של עדי אשכנזי; לקרוא המון ולהעשיר את עולמה– תולעת ספרים, במיוחד סיפורי מתח וספרי רפואה. לירון אהבה לקרוא ספרים, ודרכם למדה על מגוון נושאים. היא שאלה ספרים מהספרייה העירונית וקראה בכל מקום, ואפילו בלילות קראה לאור פנס מתחת לשמיכה עד שאימה כעסה עליה, כי למחרת היה עליה לקום לבית הספר. בגיל בית ספר יסודי ידעה בעל פה את כל האנציקלופדיה הרפואית. במסגרת לימודי התכנית למצויינות במכללת "אחווה", בכיתה ה', למדה בין היתר בקורס "פרחי רפואה". כילדה רגישה לסביבה, שתמיד דואגת לכולם במסירות, חלמה להיות מנתחת לב כשתהיה גדולה. בני משפחתה הסבירו שיהיה עליה להיות רופאה כללית ורק אחר כך להתקדם, אבל לירון השיבה: "לא. ארפא ואנתח ישר, כדי לעזור לאנשים ושהם יהיו בריאים". גם כתלמידת תיכון למדה רפואה, וכשבני משפחתה המורחבת ביקשו את עזרתה בתחום בזכות הידע המופלא שצברה, היא מיד התייצבה לעזור. בבית ספרה היא נמנתה על התלמידים המצטיינים בשכבה, ובבית כינו אותה "גאון הדור". עם סיום לימודיה בבית הספר היסודי "אלי כהן", עלתה לחטיבת הביניים ואחר כך לתיכון הרב תחומי בקריית מלאכי. היא הייתה תלמידה שקטה ומרתקת, אהודה על המורים והחברים. לירון הייתה פריקית מחשבים ניחנה בכישרון להכנת מצגות, ובתפעול אמצעים טכנולוגיים מתקדמים. לאורך כל שנות לימודיה השתתפה בפרויקטים לתלמידים מצטיינים: בכיתות ה'-ו' היא השתתפה בפרויקט מצוינות ולמדה כ"פרח סטודנט" במכללת "אחווה". בכיתות ז'-ט' למדה ב"מכון ויצמן" בפרויקט מדעים לתלמידים מצטיינים, ובכיתות י'-י"א למדה רפואה באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע. בתיכון למדה גם בפרויקט "עוצמה" של חיל המודיעין ובמסגרתו למדה ונבחנה לבגרות בערבית ספרותית ומדוברת ברמה של חמש יחידות. בכיתה י"ב, טרם גיוסה לצה"ל, עברה לירון מיונים רבים והתקבלה למשלחת נוער לארצות הברית. רק שישה בני נוער מכל רחבי הארץ התקבלו מבין מאות מועמדים, ויצאו לסיאטל כדי להדריך ילדים יהודיים בתחום המורשת היהודית. לירון קצרה הצלחה רבה וכולם היו שבעי רצון מתפקודה. במסגרת המשלחת היא התארחה לירון בבתיהן של משפחות יהודיות, ואחת האימהות התקשרה לאורה, אימה של לירון, וביקשה לאמץ את בתה. בתגובה אמרה אורה ללירון: "עכשיו אני עולה על מטוס להחזיר אותך לארץ". לירון אהבה בעלי חיים – סוסים וכלבים שבהם טיפלה. היא נהנתה לעסוק בספורט, ובייחוד העדיפה ריצות למרחקים קצרים וכדורסל. כבשלנית מוכשרת אהבה את המטבח ובני משפחתה היו מחכים בקוצר רוח שהיא תבשל להם את מטעמיה. לירון אף חלמה להשתתף בתכנית הטלוויזיה "מאסטר שף", ולימים, כשנערכה תחרות בסגנון זה בבסיס הצבאי, הקבוצה של לירון זכתה במקום הראשון. לירון,שהייתה חדורת מוטיבציה, רצתה לשרת שירות משמעותי בצה"ל. היא עברה את המבחנים בהצלחה רבה והתקבלה למודיעין שדה, אך משהתברר שהיא רוצה להיות שגרירה בעתיד, נאמר לה שלא תוכל לעשות זאת אם תשרת בחַיִל זה. לירון החליטה לוותר על השירות במודיעין שדה. ב-11 באוקטובר 2011 היא התגייסה לצה"ל, ולאחר שסיימה טירונות ב"מחנה 80", נשלחה לקורס עובדות מעבדה רפואית (בסיס ההדרכה בה"ד 10). בשבועיים הראשונים עברה מבחנים בביולוגיה ובגוף האדם, כולל סוגי בדיקות הדם וכיצד לפענח את תוצאותיהן. בשבועיים שלאחר מכן תרגלו בקורס כיצד יש להוציא דם ורידי למבחנות שונות. לירון שובצה כלבורנטית במרפאת בסיס פלמחים של חיל האוויר, שם הגישה שירות מקצועי ואדיב. שימי שנחשוב כתב: "הכרתי את לירון במרפאה בפלמחים, עד היום אני זוכר את מאור הפנים שלה לכל אדם, את החיוך המתוק והשירות שנתנה לחיילים". לאחר תקופה של כמה חודשים בתפקיד לבורנטית, חשה לירון שאינה ממצה את יכולותיה והגישה בקשה בכתב לעבור לתפקיד משמעותי יותר. במכתב הבקשה היא כתבה על הקורס שעברה בבה"ד 10: "במבחנים השונים קיבלתי ציונים גבוהים בין 100 ל-95 וגם את הקורס סיימתי בציון סופי של 95, מה שמצביע על כך שהתחום של ביולוגיה ובדיקות מעבדה תמיד היה לי קל". בהמשך המכתב מסבירה לירון מדוע היא מבקשת להשתבץ מחדש: "ברצוני לעבור לתפקיד אחר, שיהווה אתגר והתפתחות עצמית ומימוש הפוטנציאל. אני מאמינה שמעבר לתפקיד מש"קית קישור לכוחות הזרים, יהווה העצמה אישית בשבילי ויתרום לי רבות … אני מאמינה שצה"ל יקבל רבות משינוי זה, כיוון שהמוטיבציה שלי לשרת בצה"ל תעלה ואני אציג מקצועיות רבה ותועלת רבה בתפקיד זה. … תפקיד זה דורש יכולת של ידיעת שפות ברמת אם ואני כבר שש שנים מפתחת אצלי את התחום של ידיעת שפות זרות רבות, אני יודעת חמש שפות: ערבית ברמה גבוהה … קרוא וכתוב בשפות ספרדית ואנגלית ברמת שפת אם, וגם לדבר. … אני יודעת איטלקית ויפנית ברמה שבה אני יכולה להבין … ולדבר ברמה גבוהה". לירון השכילה להבין שתפקיד מש"קית קישור לכוחות הזרים הוה בסיס להתפתחותה ולצבירת ניסיון בדיפלומטיה וישדרג את ידיעתה בשפות הזרות. ריתקה אותה האפשרות לקיים קשרים מקצועיים עם נציגי צבאות אחרים בעולם, וללוות משלחות של האו"ם ומשלחות צבאיות המגיעות לארץ. באחד הבקרים הסיעה אותה אימה לצומת קסטינה, שם חצתה לירון את הכביש באור ירוק. נהג רכב פרטי שחלף במקום ונהג ברשלנות, דרס את לירון. היא הובהלה לבית החולים "קפלן" במצב קשה. במשך יממה נאבקה על חייה ונפטרה שעות ספורות לפני כניסת השבת, יומיים לפני ראש השנה. חלומותיה הרבים התנפצו. רב-טוראית לירון קולוניולי נפלה בעת מילוי תפקידה ביום כ"ז באלול תשע"ב (14.9.2012), יום אחרי שנפגעה בתאונת דרכים בדרכה לבסיס. בת תשע-עשרה וחצי הייתה בנפלה. היא הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית מלאכי. הותירה אחריה הורים, שתי אחיות ואח. על מצבתה חרוטות המילים: "בהצדעה לפרח היפה שלי. תמיד תהיי חרוטה בליבי ובזכרוני. אוהבת אותך לעד, אמא". אימה קעקעה על ידה הימנית קעקוע בו כתוב "לירון לעד תהיי איתי". לירון תכננה להשתתף בקורס לחיילים משוחררים, ולצאת עם אחותה לטיול גדול בדרום אמריקה. חלומה הגדול ושאיפתה היו לשרת כשגרירה של ישראל במדינות ברחבי העולם כדי לייצג ולהסביר את מדינת ישראל ואת ערכיה ומדיניותה ולתרום לתהליך השלום ולדאוג למדינות העולם השלישי. "אחותי הקטנה לימדה אותי שדברים גדולים עושים רק עם כוח רצון ונחישות," ספדה לה מור, "הענקת לי תשע-עשרה וחצי שנים מאושרות, חברות אמיתית ותמיכה והבנה אין סופית. לכל מקום שהלכתי – אם בעבודה או בלימודים – תמיד הייתי מספרת בגאווה איזה אחות יש לי וכמה שהיא נהדרת. השבת אינה אותו הדבר בלעדייך, הניקיון משעמם ועצוב, זוכרת איך היינו מנקות יום לפני כדי ללכת לטייל ביחד. כל חמישי חיכיתי לבואך מהבסיס שתטרקי את הדלת של החדר ותשאלי 'איפה מור?' ואני אצעק 'אני פה' ואחבק אותך חיבוק דוב. היום אני מחכה ומחכה ואת לא באה. קולך העדין לא נשמע יותר בבית … רוצה רק להגיד תודה ענקית שאפשרת לי להיות חלק מחייך, שאהבת אותי. נאהב תמיד, גם הגורל לא יצליח להפריד בינינו. מקווה שטוב לך היכן שאת נמצאת ושאת מאושרת. אין כמוך בעולם, ואין עוד אחות מיוחדת ומדהימה כמוך. כל תמונה שלך מראה את הטהור והיופי האין סופי". לילי אחותה הצעירה ספדה לה: "לירוני אחות יקרה שלי, אותו בוקר לפני האסון חרות בזיכרוני. … בערב ישבנו אני ואת בבית צחקנו והיה כיף, כל כך רצית לצאת לטייל במוצאי שבת, אני ואת. אני רוצה להגיד תודה על זה שזכיתי להיות איתך ברגעים האחרונים שלך איתנו… אחות יקרה שלי, אני כל כך מתגעגעת. … לחיוך שלך, לשמחת חיים שלך, לצחוק המתגלגל שלך, לראות אותך חוזרת הביתה…" המשפחה תרמה לבסיס פלמחים חנוכייה ענקית לזכרה, וכל ערב היא נדלקת עם אורות הבסיס.