בן כרמלה ויוסף, נולד ביום ו' באלול תשל"א (26.8.1971) בחיפה. אח לבני ולרונית. אייל למד בבית הספר היסודי "עין הים" ובבית הספר התיכון "עירוני א" בחיפה. אייל היה תלמיד מצטיין, פיקח ועל פניו תמיד נסוך חיוך. בבית הספר צוין לשבח על חריצותו ותרומתו החברתית, היה אהוב על חבריו הרבים, והתנדב לעזור לזולת. כאשר התייתם אחד מבני כיתתו משני הוריו, הפך אייל את עצמו ואת בני משפחתו, למשפחתו החדשה של החבר. אייל נמנה על חברי תנועת "הצופים", שבט "העוגן" בקרית שפרינצק, היה חובב ספורט וטיולים, ובעיקר היה נלהב למשחקי כדורגל וכדור-יד. בכדורסל הצטיין במיוחד. על ילדותו מספרת אחותו רונית: "תמיד היית ילד שובב עם לב זהב, הילד שכולם רוצים להיות בסביבתו, הרבה חברים, עם הומור בלתי פוסק, עם חיוך רחב וחיבוק לכולם. ילד שאוהב את הכול, את המחר והאתמול. אתה האופטימי הנצחי, לימדת אותי לראות את חצי הכוס המלאה ולא הריקה". אייל התגייס לצה"ל בראשית נובמבר 1989 והחל את שירותו בחיל ההנדסה הקרבית. לאחר אימוני הטירונות עבר קורסים מקצועיים בחיל, ובשל שביעות רצונם הרבה של מפקדיו, נשלח ביוני 1991 – חדור מוטיבציה – לקורס קצינים. כעבור שנה וחצי יצא לקורס מפקדי פלוגות, ובמשך למעלה משנה שימש כמפקד לדור הבא של קצינים בצה"ל, כמדריך בתפקידי מ"מ, סמ"פ בפלוגת "חרוב", ממ"ח וסגן מפקד קורס בבה"ד 1. הוא נשא בגאווה ובסיפוק את סיכת הקצין המוזהבת. אייל שאף לשמור על איכות הקצינים במערך הצה"לי הן בשדה והן באגפי המטה. במכתבו לבוגרי קורס הקצינים שהדריך, נתן אייל ביטוי מטאפורי למחויבות ולאחריות של מנהיג: "הקצונה היא כמעיין המתגבר… על אף כל הקשיים, החיכוכים והדרישות הגבוהות, רואה אני 12 קצינים לעתיד שדומה כי שאבו כאן הרבה… הקצונה היא עולם ומלואו – אחרי הדרגות באות החובות והציפיות והמעיין ממשיך לזרום עד סוף החיים ודורש הרבה – כי אתם קצינים". במרץ 1994 השתחרר משירות הקבע בדרגת סגן. לאחר שחרורו נסע לארה"ב ושהה שם כשנה. הגעגועים למשפחה ולמולדת החזירו אותו ארצה והוא החל את לימודיו באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, לתואר ראשון במדעי ההתנהגות, ובמינהל עסקים וניהול משאבי אנוש. ב-1997 אייל סיים את שני התארים בהצטיינות. פרופסור יוסף צלגוב שהדריך אותו, ציינו כ"יחיד סגולה" והעניק לו ציון 100 בתחום שיטות המחקר. במהלך לימודיו הכיר אייל את אושרית, אותה נשא לאישה בשנת 1998 ויחד הקימו את ביתם במושב רגבה. כשנה לאחר נישואיהם נולד קורל בנם הבכור ובשנת 2002 הצטרפו התאומים, הבן ריף והבת עופר. אייל עבד במפעל "מטבחי רגבה" בתפקידי ניהול, בתחומים שונים. בשלושת השנים האחרונות שימש כמנהל חנות המפעל, ובהמשך כמנהל המכירות של "רגבה" בכל איזור הצפון. מאמציו, כישוריו ונועם הליכותיו ניכרו בכל מעשיו וקידמו מאוד את מטרות המפעל. במקביל לעבודתו ולגידול משפחתו באושר, התנדב אייל לשרת ימים רבים במילואים כמ"פ בגבול לבנון ולהגן על הבית. הוא התנדב לקורס מפקדי גדודים וסיים אותו בהצלחה. אייל עלה בסולם הדרגות לדרגת סא"ל, ומונה לתפקיד מג"ד בהנדסה קרבית בעוצבת "הבזקה" של עוצבת "עידן" בפיקוד המרכז. אייל כאישיות פיקודית, היה מסור לחייליו ודואג לשלומם, הן בטיפול בפרט והן ברמת המנהלה. במכתב שצרף לצו הקריאה האחרון לשרות המילואים ב-5.11.2006, הוא כתב לחייליו: "… ישנה חשיבות רבה לתעסוקה זו, על רקע תחלופת מפקדים ובעלי תפקידים, שיבוץ קרבי וגיבוש הגדוד במיוחד בימים אלו. מכיר אני בבעיותיהם השוטפות של החיילים בביצוע מילואים – כולנו אזרחים, ועל כן אני וצוות המפקדים נשתדל להתחשב בבעיותיהם של כל חייל בגדוד. מנגד, ככל שישתתפו יותר חיילים במאמץ, חלוקת הנטל תהיה קלה יותר לכם ולחבריכם… אני בטוח כי בהתאם למסורת הגדוד, נמלא את תפקידנו על הצד הטוב ביותר, ולא פחות חשוב מכך, נשיב את כולנו בריאים ושלמים לבתיכם ומשפחותיכם". במהלך שירות המילואים, ביום כ' בטבת תשס"ז (9.1.2007) נפל אייל בעת מילוי תפקידו והוא בן שלושים וחמש וחמישה חודשים. סא"ל אייל קויתי הובא למנוחות בבית העלמין במושב השיתופי רגבה. השאיר אחריו אישה, שני בנים ובת, הורים, אח ואחות. הרמטכ"ל דן חלוץ מציין שמפקדיו של אייל הכירו אותו "כמפקד מצטיין, שהקרין תחושת בטחון על הסובבים אותו, דמות נערצת וראויה לחיקוי בקרב פקודיו ורעיו… אדם מיוחד בעל רמה אישית גבוהה, חם, אהוד ומסור לסובבים אותו". מפקד החטיבה אל"מ רענן ברנר, אשר הכיר את אייל מקרוב, כותב למשפחה: "אייל היה מפקד ומנהיג מלידה, אשר התקדם בסולם הדרגות והתפקידים, עד לתפקיד מפקד הגדוד, תפקיד שאותו כה רצה. אדם שהיה הרבה יותר מחבר, אדם שופע אנושיות. צניעותו הרועמת ואמירתו האלגנטית יצרו שילוב נדיר של מי שהוא היה… מפקד מצטיין, עמוד התווך של הגדוד ושל החטיבה, שהתנדב לכל משימה ושאף תמיד לשלמות הביצוע. למילואים הגיע תמיד חייכן ומאושר, מוכן לתרום, הרבה מעבר לכולם. תמיד אומר מילה טובה, חבר של אמת, מפקד התומך באנשיו ומפרגן לחבריו ועם זאת – אינו נרתע מלומר את דעתו ולעמוד על שלו. אייל… היה ויישאר תמיד מופת לחיקוי בקרב כלל המפקדים והחיילים. הלוואי ויהיו לנו עוד שכמותו, אנשים מיוחדים שאין מוצאים כל יום". שליש הגדוד, מאיר אביגל, ספד לאייל ביום השלושים לנפילתו: "אייל… אילו רק יכולת לרגע לקום ולחייך, חיוך של ילד במבוכה, ולדעת עד כמה הערכה וכבוד רחשו לך רבים כל כך, גם אלה שלא זכו להכירך זמן רב. אליך כיוון הכתוב בפרקי אבות (פרק ו' משנה ט'): 'בשעת פטירתו של אדם, אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלה תורה ומעשים טובים בלבד'. אייל… כל כך הרבה סיפורים על אישיותך הנדיבה וטוב ליבך הנדיר. על החייל ההוא שסייעת לו למצוא עבודה, ועל החייל ההוא שהיה זקוק לייעוץ, ועל החייל השלישי שהיה זקוק לאוזן קשבת – והרשימה ארוכה. בפתק שמצאתי בכיסך ביום האסון, כתבת לעצמך תזכורת – לומר לחיילי הגדוד בשיחת הפתיחה, שכל חייל בגדוד שיש לו בעיה כל שהיא, שיפנה אליך ישירות, ללא צורך לעבור דרך המ"פ, השליש או כל מפקד אחר. יצרת סביבך מליצי יושר רבים כל כך, ללא רצון לקבל דבר בתמורה". זוכרת באהבה אחותו של אייל, רונית: "אייל… גדלת לבחור מבריק עם לב זהב רחב עוד יותר, בחור לתפארת ו"מה אברך לך עוד". כשהגענו לבקר אותך בטירונות, היית עסוק בלדאוג לכל החיילים – רגיש לראות מי במצוקה ולקחת אותו הצידה 'בוא, בוא ספר לי מה קורה…'. לא הופתענו כשקבלת אח"כ את התואר "חניך מצטיין למופת". בכל הטקסים שליווינו אותך בצבא, היינו מזהים אותך בין כל החיילים לפי הגובה התמיר, החיוך הנצחי והשיניים הבוהקות, קורץ לנו מרחוק. אחרי הצבא בניו-יורק, מיד דאגת כמו תמיד לשתף אותי בהנאה שלך. מהכסף הראשון שהרווחת, שלחת לי כרטיס להצטרף אליך. איזה טיול כיפי עשינו, תמיד התבדחנו שהספקנו לעלות על מגדלי התאומים. חזרת כי התגעגעת לארץ שכל כך אהבת. באוניברסיטה הכרת את אושריתי המקסימה, מיד כולנו התאהבנו בה יחד איתך, והבאתם את קורלי, ריף ועופר, שלושה מקסימים. תמיד אמרת 'הם מודל משופר שלי'. גידלתם אותם עם הרבה מסירות ואהבה, המון כבוד למשפחה וכיבוד אב ואם. כל שיחה שדיברנו, אמרת כמה נחת יש לך מהילדים ומהאישה המדהימה וכל כך תומכת לצידך. היית מודל לגבר ובן זוג אידיאלי ואבא מושלם. היית גם הכוח המארגן יחד עם אושרית סביב המשפחה המורחבת, ארגנת טיולים, פיקניקים וארוחות חג משותפות, ההורים יחד עם אחינו בני, ומשפחתו. המשכנו להשתובב כמו שהיינו ילדים קטנים וגרנו תחת אותה קורת גג. מאוד אהבת לאכול וידעת להחמיא לאמא, לאושרית, לאמא של אושרית. עשית להן נחת ואמרת להן כמה אתה אוהב את הבישולים שלהן. גם כשהיית בא אלי לרמת גן, לפעמים היית עושה לי הפתעה ובא מהמילואים – 'אחותי הקטנה גדולה', ככה קראת לי, מניח יד על כתפי, 'בואי נלך לאכול סביח אצל עובד'. מאוד אהבת את הצבא והמדינה. ככה חינכו אותנו עם המון ציונות, והחלטת לצאת לקורס מג"דים. דאגנו לך, ואמרת, כמו שתמיד אתה מרגיע את כולם, שהכול יהיה בסדר. בשבת האחרונה היית אצל ההורים עם הנכדים ואושריתי, כרגיל מלא אהבה ובדיחות והלכת בחיוך גדול הביתה. תמיד היית בסביבה לתת למי שצריך עצה ברגע קשה, או עזרה גדולה וגם נחמה, לכל אחד, שימחת אותו בדברים שהוא אוהב, כולך מעוז של כוח ואייל. ועכשיו ברגע שאנחנו כולנו זקוקים לנחמה שלך הכי הרבה, אתה לא נמצא לצידנו. איילי המתוק היקר מכל, בני, ויקי, נרקיס, שחף, יובל, אבא ואמא ואני אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד". כותב באהבה אחיו של אייל, בני: "אייל… ילד, אח, לוחם נחוש, מפקד דגול, חבר, אוהב, אהוב, אבא למופת. לא נגענו בך מספיק. הייתי רוצה שוב לטייל איתך כמו אז, לפני שלושים שנה בחוף הים שלנו, בשיקמונה. לצלם אותך קטן ויפה, עם השיער החלק והמבריק, עם העיניים המחייכות, מנופף לי ביד קטנה מתוך מגפי הבוקרים הענקיות שלי, על מסילת הרכבת צפונה… אל הבלתי נודע….. אייל. כולנו דיברנו בשבחך: משפחתך, חבריך, חייליך ומפקדיך, מעגלים של חיים. שם היית – ובכולם תיזכר ככוכב זוהר לנצח, כיהלום שבכתר. מיששנו את התמונות. כמו חשבנו שתקפוץ אלינו מתוכן, תתכופף מעט מהוד רוממותך, תחבק אותנו בזרועותיך הגדולות, תאיר אותנו בעיניים: אותן עיניים מחייכות, ונשמע שוב את צחוקך המתגלגל. אייל. כל שנותר לי עכשיו, זה לומר לך בפשטות: אני אוהב אותך. גם אם נשלים מתי שהוא עם לכתך, אנחנו נתחנן תמיד אל ההשגחה העליונה, באשר תהיה: תן לנו עוד רגע. אלוהים. רק עוד רגע, משפע הטוב שהיה באיש ההוא, שאין רבים כמותו". ביום השלושים לנפילתו של אייל נפרדו ממנו שלושת ילדיו: קורל, בן השבע וחצי: "אני מתגעגע אליך מאוד הייתי רוצה שכבר תחזור. שתבוא הביתה בחזרה מהמילואים. אנחנו מאוד עצובים ואוהבים אותך. זכיתי בחידון צמחים בט"ו בשבט במקום הראשון ובקרוב נקבל תעודות. אבא, אני מתגעגע לשחק איתך ולהתאמן איתך בכדורסל ואפילו השבוע ביום שישי קבלתי את המדליה ממצליח וקלעתי 5 סלים שהביאו לנו את הניצחון. אני רוצה לבלות איתך ושנצא כמו פעם לטיולים ולימי כיף בחלקה – 'הר יללת התנים'. אבא אני אוהב לשבת מול המחשב שלי ולראות את התמונות ובמיוחד את התמונה שלי ושלך מאילת. אני גם אוהב לשבת עם אמא ולשיר את השירים של עידן רייכל – שירים שאתה אוהב. אני נורא רוצה שתחזור ואני מתגעגע מאוד". ריף בן הארבע: "לאבא, אני אוהב אותך מאוד מאוד. אני כבר רוצה שתדביק לי את המשאית חיילים ואני רוצה שתסיע אותי באוטו שלך לבקר את כל החיילים. אבא, אני רוצה שתהיה חי ואני אוהב אותך מאוד מאוד עד לשמיים." ועופר בת הארבע : "לאבוש שלי, שלא תמות יותר בכלל. שתקח אותנו לפריס באוירון. אני אוהבת אותך מאוד מאוד אני רוצה שתחבק ותנשק אותי וכבר תבוא הביתה."
