אסתר, בתם של בלומה ומשה דרייסיגר, נולדה ביום כ"ז בחשוון תרפ"ד (6.11.1923) בעיר מילץ שבפולין. בת למשפחה שומרת דת. מהשנה השישית לחייה התחנכה בבית דודה ודודתה חשוכי הילדים בעיירה אושווינצ'ים, בדרום-מערב פולין. גם בית דודה היה בית דתי חסידי. משסיימה את חוק לימודיה בבית הספר הפולני העממי עזרה לדוד בבית מסחרו. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בפולין כשלושה ורבע מיליון יהודים, שכבר שנים לפני המלחמה סבלו מאנטישמיות רבה. בספטמבר 1939 החלה המלחמה עם כיבוש פולין על ידי גרמניה, ובחודשים הבאים רוכזו היהודים בגטאות, כשהכשירים מביניהם נשלחו לעבודות כפייה. בשנים הבאות נספו כתשעים אחוז מיהודי פולין במחנות השמדה. המחנה הגדול מכולם הוקם סמוך לאושווינצ'ים, מחנה אושוויץ. כל בני משפחתה של אסתר, הוריה וכן דודיה המאמצים, נספו בשואה. רק היא ניצלה לאחר שהועברה ממחנה למחנה, שהתה בחז'אנוב, אחר כך הועברה למחנה העבודה באונברג ומשם למחנות אחרים, עד שראתה את יום השחרור. בתום המלחמה, משלא מצאה שריד ממשפחתה, החליטה אסתר להצטרף לקיבוץ הכשרה של תנועת "איחוד" באוסטרוביץ, סמוך לקיילצה. עם הקיבוץ עברה לגרמניה, למחנה הפליטים בדגנדורף, שם החל להתארגן קיבוץ ההכשרה "לנגב" של תנועת "נוח"ם" (נוער חלוצי מאוחד) בחוות מינקופן. בחודש דצמבר 1945 יצאו אסתר וחבריה מהאזור האמריקני של גרמניה ועברו לברגן-בלזן, שאחרי השחרור הפך למחנה עקורים. משם תכננו לעבור בגניבה את הגבול הגרמני-הבלגי ולהצטרף לריכוז החלוצי בבלגיה, אך נתפסו ונשפטו למספר חודשי מאסר בבית סוהר בהמבורג. עם שחרורם עברו ללנדסברג, ובאביב 1946 עברו לאיטליה. שם, בוילמדונה, הצטרפה אסתר לקבוצת "אילה" של תנועת "בני עקיבא". ב-2 באוגוסט 1946 עלתה אסתר עם קבוצתה על אוניית המעפילים "כ"ג יורדי הסירה". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל בוקה דה מגרה באיטליה כשעל סיפונה 790 מעפילים. בהגיעה לאזור קפריסין נתגלתה הספינה על ידי מטוס סיור בריטי ששלח אליה משחתת, המלחים הבריטים השתלטו על הספינה וגררו אותה לנמל חיפה. המעפילים פתחו בשביתת רעב במחאה על גירושם הצפוי, אך לאחר מאבק אלים הועלו לאוניית גירוש והובלו למחנות המעצר בקפריסין. בראשית 1947 שוחררה אסתר מאי הגירוש, הגיעה לארץ והצטרפה לכפר עציון, ראשון יישובי גוש עציון. אט אט נקלטה במקום ובחברה. בכסלו תש"ח, חודשים אחדים לאחר בואה, נישאה אסתר לזלמן קויפמן, תושב כפר עציון. על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום כ"ט בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מיד לאחר מכן פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו מירושלים וצרו עליו מכל עבר. בחודשים הבאים היה הגוש במצור, אספקה הגיעה אליו רק בשיירות משוריינות או מהאוויר. כמו כל מתיישבי הגוש הבוגרים שירתה אסתר ב"הגנה" במסגרת חטיבת "עציוני" – חטיבה מספר 6 (חטיבת "ירושלים") – והשתתפה בשמירה על הכפר בימי המצור. ה"הגנה" תגברה את הגוש בלוחמים מחטיבת "הראל" של הפלמ"ח ומאנשי החי"ש (חיל השדה) של הארגון מירושלים ומתל אביב. בשל חשיבות גוש עציון במערכה במרחב ירושלים פתח הצבא הירדני הסדיר ("הלגיון הערבי") במתקפה עזה עליו עוד קודם לסיום המנדט וצאת הבריטים מהארץ. ההתקפה החלה ביום 12 במאי 1948, בו הצליחו הכוחות הערבים לכבוש כמה משלטים בסביבות כפר עציון. למחרת, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948), פתחו הכוחות הערבים במתקפה כוללת על הכפר וכבשו אותו בסערה. אסתר וחברותיה, שהיו אחראיות על מתן העזרה הראשונה, שהו במקלט שמתחת למנזר הגרמני בכפר. כוח הלגיון לא הצליח לחדור למקלט, על כן פוצץ את הבניין על יושביו והם נקברו תחת ההריסות. למעלה ממאה מגיני הכפר נפלו באותו יום, רבים נרצחו לאחר שנכנעו. בין הנופלים היו גם אסתר ובעלה. למחרת, ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), יום הכרזת המדינה, נכנעו מגיני יתר שלושת יישובי גוש עציון: רבדים, משואות יצחק ועין צורים. ביום זה חדל הגוש מלהתקיים ושרידי מגיניו הלכו לשבי הירדני. אסתר הייתה בת עשרים וארבע בנפלה. גופות הנופלים נותרו במקום נפילתם, שטח ירדן, במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו בשנת 1949 במבצע מיוחד של הרבנות הצבאית, והם הובאו למנוחת עולמים בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949). החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
