קוטלר, ארז

בן תמר ויצחק, נולד ביום כ"ח באב תשכ"א (10.8.1961) בשכונת בורוכוב בגבעתיים. ארז למד בבית-הספר היסודי "בורוכוב", וסיים את בית-הספר התיכון "קלעי" – שניהם בגבעתיים. בתקופת לימודיו היה ארז פעיל מאוד בפעילות החברתית של בתי-הספר, שבהם למד, ונטל חלק בעבודות התנדבותיות שונות. כך למשל, הוא התנדב ל"משמר-האזרחי" בגבעתיים, השתתף בפרוייקט של עזרה לילדי שכונות מטעם בית-הספר "קלעי". ארז אהב מאוד ספורט, היה מדריך לספורט בבית-התלמיד שבבית-הספר "בורוכוב" מטעם מחלקת הנוער בעיריית גבעתיים. הוא הקים את קבוצת הכדורגל הראשונה של בנות בבית-הספר, וזכה לתעודת הצטיינות על עבודתו. ארז היה שופט ספורט בעיר-הנוער בתל-אביב, השתתף במסע רכיבה על אופניים "בעקבות-לוחמים", בקורס למזרחנות מטעם הגדנ"ע במדרשת שדה-בוקר. אהבתו השנייה לאחר הספורט היתה טיולים לצפון, הוא המשיך לטייל בחופשות המעטות שהצליח לצבור בעת שירותו. ארז היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד", ובמסגרתה הצטרף לגרעין "עגור", שהיה אמור לתגבר את קיבוץ נערן שבבקעה. ארז וחבריו לגרעין נשלחו לתקופת השל"ת לקיבוץ נען. בתקופה זו בלטה נכונותו לעבוד בכל עבודה, בלי להתחשב בנוחות האישית. ארז הצליח לקשור קשרים אמיצים עם חברת הנוער ששהתה במקום. ארז היה מפעילי הגרעין והתכונן, יחד עם חבריו, לטקס הכרזת הגרעין, שנערך בקיבוץ נערן. הוא היה אחראי על החלק הטקסי של ההכרזה. באותם ימי הכנה היה אפשר לראותו מסתובב במשק עם רשימות בידו, כל משפט שהיה אמור להיאמר נבדק היטב. מחשבה ועבודה רבה הוא השקיע בהתקנת כרזות-האש, שנתלו על גבי עמודים. בעצמו, במו-ידיו, ניקה ארז את מגרש המסדרים, שעליו היה אמור להיערך הטקס, עקר עשבים שוטים וסיקל את האבנים הרבות שכיסוהו. הטקס היה מוכן להפליא, וההצלחה הייתה מלאה. ארז גיס לצה"ל בשמונה בינואר 1980, ועם חבריו בגרעין התנדב לנח"ל. לאחר הטירונות, נשלחו חברי הגרעין וארז ביניהם לבקעה, להיאחזות כוכב-השחר. משם עברו ארז וחבריו להיאחזות "שלח", שהקימוה במו-ידיהם. כמעט בתום תקופת שירותם ב"שלח", ביום ג' בשבט תשמ"א (8.1.1981), ביום השנה לגיוסו, נפל ארז, עם עוד שתיים מחברות הגרעין, והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול. הוא השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נפילתו, התגלתה מחברת שירים שכתב בסתר. הוא הביע בשיר את המראות שראה ואת אשר חש בשנתו האחרונה, שברובה היה בבקעה. ספר זיכרון, ושמו "קול הנפילה", הוצא לאור על-ידי גרעין "עגור" לזכר ארבעה מחבריו שנפלו בתקופת שירותם בצה"ל, וארז ביניהם. בספר מובאים במלל ובתמונות קורות חייהם ודרכם של הארבעה. לא נותר אלא לזכור את מלות המשורר: "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד".