קוטאי, יוחנן
יוחנן, בן יוכבד וזכאי, נולד ביום י"ט בשבט תשי"ג (4.1.1953) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "בר גיורא" ובבית-הספר התיכון "שבח" בתל-אביב, ובשעות הפנאי שיחק בכדורגל. יוחנן היה ילד ביישן, צנוע ומסתפק במועט. בבית-הספר אהבו אותו גם מוריו וגם חבריו, שנהגו לקרוא לו "יוחקה". סיפרה עליו מורתו זהבה: "בפעם הראשונה ששאלתיו לשמו, ענה לי יוחקה, ומיד תיקן את עצמו ואמר: יוחנן. על פניו היה תמיד צחוק ביישני. אחר-כך גדל, גבה, עיניו השחורות היו זוהרות, אך חיוכו הטוב לא השתנה". בביתו החם היה יוחקה אהוב על הכל ואחיותיו פינקוהו ללא גבול. סיפר עליו חברו אודי: "את יוחקה אזכור תמיד כילד הקטן והנחבא אל הכלים שבינינו. מעולם לא ניסה להטביע את חותמו האישי בסביבתו. על אף ביישנותו היה בעל קסם אישי מיוחד במינו, אשר חיבבו באופן בלתי אמצעי על כל רואיו. כשהתבגר הפך להיות נער יפה מראה וגבה קומה. נשאר בו אותו השקט הפנימי ונועם ההליכות האופייניים לו מאז ילדותו. התנהגותו וטוב דרכיו היו השלכה ישירה מהחום שקיבל בביתו. אישיותו הייתה מאוזנת מאוד". לפני גיוסו לצה"ל נתקבל לבית-הספר הטכני של חיל-האוויר. למרות זאת בחר ללכת לחיל השריון כשהגיע זמנו להתגייס. יוחנן גויס לצה"ל במחצית מאי 1971 והוצב לחיל השריון. במסגרת שירותו עבר קורס טען-קשר וקורס למקצועות הטנק. הוא היה גאה בחיל השריון ולא פעם דיבר בהתפעלות על עוצמתם וניידותם של הטנקים. במלחמת יום-הכיפורים לחם עם יחידתו בחזית הדרום, בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), בקרבות הבלימה הקשים נפגע הטנק שלו ומפקד הטנק נפגע אף הוא ופונה. יוחנן החליף את המפקד עד שנפגע הטנק שלו בשנית והוא נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים וארבע אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יוחנן היה חייל למופת ואמיץ לב. הוא היה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לנשק". המשפחה תרמה לזכרו ארון קודש מאבני שיש לבית הכנסת "גיבורי ישראל" (לזכר חללי צה"ל) בתל-אביב.
