יוסף, בנם של בלומה ואלתר-מנחם הכהן, נולד בשנת תרפ"ה (1925) בפולין, בעיר אולקוש שבמחוז קיילצה. בן למשפחה מהמכובדות בעיר, אביו היה סוחר תבואות אמיד. יוסף למד ב"חדר" וסיים בית ספר יסודי בעירו. גדל באווירה של הבנה, חיבה וחום משפחתי רב, והיווה את מקור האושר של הוריו. ערב מלחמת העולם השנייה חיו באולקוש כ-2,700 יהודים. עם כניסתם של הכוחות הגרמנים לאזור (ספטמבר 1939) החלה רדיפת היהודים והחרמת רכושם. בעיר הוקם יודנראט ורבים מהיהודים נשלחו למחנות עבודה בכפייה בשלזיה. בספטמבר 1941 רוכזו יהודי העיר בגטו. במאי 1942 עברה האוכלוסייה מצור, כאשר ננעלה למשך מספר ימים על ידי הגרמנים בגימנסיה המקומית ללא מזון ושתייה. מעטים מהאוכלוסייה הפולנית ניסו לסייע, וסיפקו לנצורים לחם וארוחות צהריים. ביוני 1942 גורשו כל יהודי אולקוש למחנה ההשמדה אושוויץ. הוריו, אחיו ואחיותיו של יוסף נספו באחד ממחנות ההשמדה. רק הוא שרד לאחר שעבר את שנות המלחמה באחד ממחנות הריכוז הגרמניים, עבר את כל מדורי הגיהינום וניצל בנס. עם תבוסת גרמניה יצא יוסף מהמחנה והוא שלם בגופו, ואף רוחו החלה להתחזק. עד מהרה החל להסתגל לתנאים החדשים, הצטרף לתנועה החלוצית והתכונן לעלייה. ב-19 באוקטובר 1946 עלה בנמל לה סיוטה שבריביירה הצרפתית על אוניית המעפילים "לטרון", שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". האונייה, שנשאה 1,252 מעפילים – ניצולי שואה ממדינות מזרח ומערב אירופה וחברי תנועות נוער, הייתה נתונה למעקב הבריטים מרגע צאתה לדרך. בלב ים השתלטו עליה הבריטים תוך הפעלת כוח, האונייה נגררה לנמל חיפה, המעפילים הורדו ממנה בכוח והועלו על אוניות גירוש, שלקחו אותם למחנות המעצר בקפריסין. כעבור כשבעה חודשים השתחרר יוסף, והגיע ארצה ביום 5 במאי 1947. עם בואו התגורר בחיפה ועבד במחצבת "ויצמן" שבסמוך לעיר. על אף כל התלאות שעברו עליו היה שמח, ער ועליז ומלא ביטחון בעתידו ובעתיד עמו. הארץ מצאה חן בעיניו והוא נקשר אליה בכל לבו. הוא זכור כאדם תמים וטהור, בעל אופי ישר ומזג נעים. מעט דיבר על מחנות הריכוז בהם שהה, ונראה כי הזוהמה בה טבל במשך שנים לא זיהמה אותו ולא השאירה כל עקבות. דבר לא הרתיעו: לא המחסור בדירה, לא חבלי ההסתגלות, דבר לא העיב על רוחו. את תלונות חבריו ביטל תוך הבעת ביטחון בעתיד. מתוך אותו ביטחון נרתם יוסף למפעל הגנת היישוב עוד קודם למלחמת העצמאות. לחבריו, שהתייחסו בזלזול להתנדבותו למסירותו וראו אותו כ"אידיאליסט", ענה כי רק בהתמסרות למען העם הוא רואה טעם לחייו. לאחר החלטת עצרת האו"ם מיום 29.11.1947 על חלוקת הארץ התנדב יוסף לכוחות ה"הגנה" וצורף לגדוד 22 של חטיבת "כרמלי" – חטיבה מספר 2. מאז עסק בהגנת אזור הצפון, בין היתר כמלווה שיירות בקו זכרון יעקב – חיפה. בהמשך היה יוסף אמור לצאת לקורס מרגמות, אך הוא וחבריו לקורס צורפו באפריל 1948 לחיילי החטיבה שהוזעקו כתגבורת למשמר העמק. קרבות משמר העמק ורמת יוחנן, שהתחוללו באפריל 1948, היו בין הקרבות הגדולים שהתחוללו בצפון הארץ ואף בארץ כולה בתחילת המלחמה. מפקדת ה"הגנה", שעמדה על חשיבות האזור, הזרימה לשם כבר בראשית המלחמה כוחות תגבור רבים מחטיבות "גולני", "אלכסנדרוני", "יפתח" ו"כרמלי". בראש החזית הוצב יצחק שדה, מבכירי מפקדי ה"הגנה" והפלמ"ח. תחילת הקרבות ביום 4 באפריל 1948, כאשר "צבא ההצלה" הערבי בפיקוד קאוקג'י תקף את קיבוץ משמר העמק. קאוקג'י קיווה כי יוכל לחסום את כביש ואדי מילק הסמוך לקיבוץ, בו עברה התחבורה היהודית מתל אביב והשרון לחיפה, ולאחר מכן יסתער על שכונותיה היהודיות של חיפה. הכוחות הערבים יצאו מג'נין ונעו לעבר משמר העמק, תוך שהם מפגיזים את הקיבוץ באחת ההתקפות הכבדות שידע עד אז יישוב יהודי. בעקבות ההפגזה הרצופה, במהלכה הגיעו משורייני האויב עד גדרות המשק, נמנו אבדות בקרב המגינים וחברי הקיבוץ ונזק רב נגרם למבנים. אך קו ההגנה לא נשבר, המגינים עמדו בגבורה מול התופת והשיבו אש. הפסקת האש שהושגה בתיווך הבריטים החזיקה מעמד כמה ימים. הצעתם של הבריטים לפינוי המקום נדחתה, אך הפצועים והילדים פונו למקום מבטחים. קרבות משמר העמק נמשכו עד ה-13 באפריל 1948 ובמהלכם עברו המשלטים שסביב הקיבוץ מיד ליד. בתום עשרה ימי לחימה קשים נהדפו הערבים לאזור הוואדי, הכוחות הישראליים כבשו כפרים נוספים באזור ששימשו בסיסי תקיפה של האויב וחסמו את הדרך מג'נין לחיפה הערבית. בקרב לכיבוש הכפר הערבי אבו-זוריק (סמוך לקיבוץ משמר העמק), ביום ג' בניסן תש"ח (12.4.1948), לחם יוסף כקשר של מפקד המחלקה. הוא נפצע קשה בראשו, הובהל לבית החולים "העמק" בעפולה אך שם מת מפצעיו. כעשרים לוחמים ישראלים נפלו בקרבות משמר העמק, אך תוצאות הקרב הגדול השפיעו רבות על גורל המערכה בצפון הארץ וכן בהיבט הכלל-ארצי: יוקרתו של הכוח הערבי נפגעה, ואילו ה"הגנה" הצליחה להתארגן היטב לקראת המשך הלחימה ופתיחת מתקפת האביב על הכוח הערבי בארץ. חלומו של קאוקג'י לנתק את הגליל והעמק מאזור חיפה נופץ, וכוחות המגן הישראלים הרחיבו את שטח שליטתם. יוסף היה בן עשרים ושלוש בנפלו. עד לשנת 2011 נחשב כחלל שמקום קבורתו לא נודע. בעקבות פניית המשפחה החלה בשנת 1998 חקירה של היחידה לאיתור נעדרים בצה"ל במטרה לאתר את מקום קבורתו של יוסף. החקירה הובילה למסקנה שיוסף קוחן נקבר בז' בניסן תש"ח 15.4.1948, בבית הקברות בעפולה בקבר אלמוני מקרבות משמר העמק. בעקבות ממצאי החקירה הוחלפה מצבת האלמוני בעפולה במצבה הנושאת את שמו של יוסף קוחן וביום כו' אלול תשע"א ( 25.9.2011) נערך טקס גילוי המצבה . על המצבה נחקק "אוד מוצל, נצר אחרון למשפחתו שנספתה בשואה". החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
