fbpx
קוזמה, יעקב-פביאן

קוזמה, יעקב-פביאן


בן ליליה וויקטור. נולד ביום י"ג באדר תשל"ז (2.3.1977), בעיר סן חואן שבארגנטינה, אח צעיר לדיאנה, שהיתה בת ארבע בהיוולדו. כשהיה פבי, כפי שכונה בחיבה על-ידי בני משפחתו, בן שלוש, החל את לימודיו בגן הילדים היהודי. את הכיתות הראשונות בבית- הספר היסודי הממלכתי הכללי למד בשעות הבוקר ובשעות אחר- הצהריים השלים את לימודיו בבית-הספר היהודי. פביאן היה ילד פיקח ושובב. הוא שמר על עצמאותו וידע להסתדר בכוחות עצמו. יום אחד, כאשר חזר מבית-הספר ובידו מטבעות, נשאל מאין הכסף, פביאן ענה ברצינות רבה שהוא מוכר לחבריו "ביסים" מהכריכים שאימו מכינה עבורו. בפברואר 1985 עלו בני המשפחה לארץ והשתקעו בבת ים. בתחילה סבל פביאן מקשיי קליטה. החברה הזרה, התרבות השונה וגעגועיו לחבריו בארגנטינה, הקשו על השתלבותו וגרמו לו להיסגר בעצמו. אמו מספרת שלמדה על קשייו של בנה כאשר ישבו יחדיו לכתוב מכתב לחבריו בארגנטינה. אז, מתוך געגועיו הרשה לעצמו פביאן לחשוף את מצוקתו ולבכות בפניה. למרות המצוקות, בעזרת מורים וחברים הצליח פביאן למצוא אט-אט את מקומו והתערה בחברה. אך גם כאשר כבר היה חלק מהחברה שסביבו, הקפיד לשמור על חלקה קטנה ופרטית משלו, שהיוותה את עולמו האישי ביותר. דווקא אל בעלי חיים נקשר פביאן במהירות והעניק להם חום ואהבה ללא גבולות. בבת ים למד פביאן בבית-הספר היסודי היובל ולאחר-מכן בבית-הספר התיכון אורט מילטון במגמת מחשבים. אהבה מיוחדת היתה לו לרכבים. הוא ביקר בתערוכות העוסקות בנושא והתעניין בכל רכב חדש שיצא לשוק. פביאן גם התעסק להנאתו בחשמל ואלקטרוניקה. הוא חיבר את הבית כולו לרמקולים, טיפל במערכות סטריאו ישנות וידע להפוך אותן לשמישות. משנת 1989 שיחק פביאן בקבוצת הכדורסל של הפועל חולון, עד שנה לערך לפני גיוסו לצה"ל. פביאן היה שחקן רציני ומשקיען וימיו היו מלאים ועמוסים: מיד אחרי לימודיו היה ממהר אל האימונים ואל המשחקים. מספר אפי שלם, מנכ"ל הקבוצה: "בקיץ 1991, כמדי שנה, ביצע הצוות המקצועי מיונים לשחקני המחלקה בהתאם לשכבת גילם במטרה לשבצם בקבוצות השונות. בהגיענו לשבץ את שכבת כיתות ט' הופיע לפנינו שחקן גבוה בשם פביאן, בעל מבנה גוף צנום ודק, אשר משך את תשומת ליבנו בהופעתו החיצונית ובמבטאו הדרום-אמריקני. בפעמים המעטות שבהן שוחחנו, נתקלתי בבחור נעים, אדיב, ביישן ובמיוחד חביב. התמדתו ומסירותו לקבוצה היו מוחלטות ולעולם לא בא בטענה או בדרישה כלשהי." חבריו לקבוצה מספרים על פביאן כחלק בלתי נפרד מזיכרונותיהם וחוויותיהם: נער תמיר, שעקשנותו היתה תכונה שעמדה ביחס הפוך למבנה גופו הצנום, אביו היה מגיע לאימונים ועוקב אחר משחקו של הבן בצניעות ובנימוס. את כל מה שעשה, עשה פביאן בשקט ובהתמדה. כך, למשל, עבד בחופשות, חסך כסף ויום אחד הפתיע את הוריו כאשר הופיע עם רשיון נהיגה. לפני הגיוס החל פביאן באימוני כושר. הוא רץ, הרים משקולות והתאמן על חוף הים. באוגוסט 1995 התגייס לצה"ל, מלא מוטיבציה ורצון לתרום. לאחר הטירונות הקרבית עבר קורס קשר בבה"ד 7 ולאחריו סיים בהצלחה קורס מ"כים והוצב בעוצבת חירם. פביאן מיעט לספר לבני משפחתו על אופי שירותו ועל כניסותיו ללבנון, מפני שלא רצה להדאיגם, אך חבריו לשירות הצבאי מספרים על אהבת החיים שלו, על המקצועיות שלו ועל רצינותו, על המטלות שעמד בהן בכבוד ובאומץ, על היותו חבר שדאג וידע לעזור. פביאן מצא תמיד את הדרך להגיע להבנה עם הסביבה וגם אלה שחלקו על דעותיו העריכו וכיבדו אותו. כותב מפקד יחידתו של פביאן: "פביאן ביצע את תפקידו כאלחוטן בפלוגת הקשר בחטיבה בצורה מופתית, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. הוא היה חייל מסור ובעל אומץ לב. משימותיו תמיד בוצעו בשקט וברוח טובה תוך גילוי יוזמה ואכפתיות. נהג להתנדב בכל עת ולהיות בראש עם הכוחות והמסייעים בלחימה הקשה והממושכת בלבנון." פביאן נפל בקרב בלבנון ביום ז' בתשרי תשנ"ח (8.10.1997), כאשר נכנס עם כוח מחלץ, במטרה להציל פצועים ונפגע בעצמו מירי פגזים והוא בן עשרים שנה וחצי. עימו נפל סמ"ר יואלי אמיר. לאחר נפילתו הועלה פביאן לדרגת סמ"ר. הוא נטמן בבית-העלמין בקרית שאול. הותיר אחריו את הוריו ואחותו. כתבה דיאנה אחותו של פביאן: "נולדים, גדלים, מתגייסים ומתחתנים,/ מביאים ילדים לעולם וגם אותם מגדלים,/ כולם עוברים אותו מסלול וכן הלאה ממשיכים,/ אבל אצלנו משהו שבר את הכללים./ נולד, גדל, התגייס ושם הכל נגמר,/ כשנולד כולם שמחו, כשגדל כולם התפעלו/ כשהתגייס כולם פחדו./ אבל למען האמת לא מהצבא פחדתי,/ כמו מהקטל בדרכים,/ לכל כך הרבה דברים דאגתי,/ שאת הצבא דחפתי לצדדים./ כל טלפון אליך בריצה יצאתי,/ בכל יציאה ביום שישי לשובך חיכיתי,/ כשאיחרת בעקבותיך הלכתי,/ אבל תמיד, תמיד אותך מצאתי./ עד שיום אחד דפקו בדלת, הודיעו על דבר נורא שקרה,/ ומהר יצאתי לחפש אותך,/ אבל הפעם לא מצאתי אף אחד./ תמיד הרגשתי שאותך אוכל לחלץ מכל דבר,/ אבל הפעם אני מתאמצת, חושבת, מחפשת מה לעשות, אני מאוד מצטערת, הפעם לא אוכל לעזור." מתוך דברים שקראה אמו בערב שנערך לזכרו ביישוב עופרים: "בחור שקט, תמים וצנוע/ שידע היטב אותנו, ההורים, להרגיע./ כששאלתי תמיד היה אומר: "הכל בסדר, אמא/" ואני בלב ידעתי שילדי שומר לו הכל פנימה./ אבא ואני הופתענו לגלות/ שידעת היטב לשמור על סודות./ הרישיון שהוצאת ללא עזרתנו/ ומבחני הקצונה שחווית ללא ידיעתנו./ היכרנוך כילד תמיר/ אך נפרדנו מגבר שלא הספקנו להכיר." אורטל, בת-דודתו, כותבת: "…עברה לי השנה בלעדיך./ שנה בלי לראות אותך./ שנה בלי לצחוק איתך./ שנה בלי גובהך המדהים ועיניך הבורקות./ שנה בלי בדיחותיך החוזרות ונשנות./ שנה בלי חיוכך המקסים…"  

כובד על ידי

דילוג לתוכן