קוגלר, גדליהו (גידו)

בן שושנה ושמואל, נולד ביום כ"ד בחשוון תר"ץ (27.11.1929) בעיר טימישוארה, רומניה. למד בבית-ספר תיכון עברי-למחצה והיה פעיל בתנועת-הנוער הציונית "הבונים". ב-8.7.1944 הגיע לארץ עם הוריו באוניית-המעפילים "קזבק" והצטרף להכשרה כללית ופלמ"חית בקיבוץ אפיקים. ב"שבת השחורה" ב-29.6.1946, שבה נערכו חיפושי נשק ומאסרים בקרב אנשי המגן, נאסר גם הוא ואחרי שלושה ימים שוחרר בגלל גילו הצעיר. הוא חזר לאפיקים ובעזרת נער בן 14 ניהל במשך חודשים את הדיר כדי למלא את מקום המבוגרים העצורים. משם עבר להתאמן ברמת הכובש, ואחר-כך נשלח עם כל קבוצת-ההכשרה לקרית מוצקין. בדמצבר 1948, בפרוץ מלחמת-העצמאות, כשנדרשה קבוצתו לתת מכסה של שלושה אנשים לגיוס, התנדב הוא בין שמונה וזכה בהגרלה להיות בין השלושה. גדליה שירת בחטיבת "כרמלי", השתתף ב-46 פעולות-קרב, ובכלל זה – בשיירת ה47- שנפלו בדרך ליחיעם. הוא הצליח להגיע לקיבוץ במכונית הראשונה שפרצה את המחסומים ונשאר חודשיים וחצי במצור. בקרב הגדול על ג'נין גילה גבורה ואומץ להפליא. כשאזלה תחמושתו הוסיף להילחם באבנים והפיח רוח גבורה בחבריו: "הלא בין כך ובין כך אנו אבודים, לפחות נמות בכבוד ולא ניכנע" (ב"שיר המרד", אפיקים 1946, כתב: "קומה לקרב, הדור הצעיר, / ימות-נא המת ויומנו יאיר"). בקרב ליד תרשיחא נצטווה כמפקד כיתה לחפות על נסיגת תשעים חיילים מפני אלפי אנשי קאוקג'י, והוא וששת חבריו עיכבו את חיל האויב עד שהתשעים יצאו מהסכנה, ושם נפל עם כל כיתתו ביום י"ב בתמוז תש"ח (19.7.1948). הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה.