בן מרים (מירי) ונחום (נוני). נולד בערב פסח, ביום י"ד בניסן תשמ"ב (7.4.1982) בגבעתיים. אח לעמר ולאור. גיא גדל והתחנך בגבעתיים, למד בבית הספר היסודי על שם א"ד גורדון ובתיכון על שם שמעון בן-צבי. הוא היה תלמיד מצטיין, חברותי מאוד, נעים הליכות ואהוב על כל מכריו. במהלך לימודיו בבית הספר היסודי השתתף בחוגי "נוער שוחר מדע" באוניברסיטת תל אביב, ואהב במיוחד את החוג לאסטרונומיה. כמו כן היה פעיל בחוג הדרמה של בית הספר, השתתף בהצגות והיה חבר במועצת התלמידים העירונית. בתקופת התיכון למד גיא בכיתת מחוננים באוניברסיטת בר-אילן וסיים את לימודי הבגרות במתמטיקה ב-5 יחידות כבר בכיתה י'. לא פחות מיכולותיו השכליות הצטיין גיא ביכולותיו ליצור קשרים אנושיים עמוקים וחזקים בכל מסגרת שבה היה. בשנות בית הספר היסודי והתיכון התגבש סביבו גרעין חברים שליוו אותו לאורך כל חייו. בזכות כוח החיים החזק שלו, האור שקרן ממנו ותפיסת העולם החיובית שלו, הוא המשיך ואסף סביבו רקמה אנושית המורכבת מחברי אמת. רב כישרונות ככל שהיה, הוא נשאר צנוע ותמיד מוכן לעזור. כבר מילדות חלם גיא להיות טייס בחיל האוויר. לקראת גיוסו הוצעו לו שני מסלולים מהמובחרים הקיימים בצה"ל: קורס טיס ו"תלפיות". במיונים ל"תלפיות" סיפר גיא על חלומו להיות טייס ועל התלבטותו בין שני המסלולים. מפקדי התכנית הבהירו לו שיוכל להמשיך לקורס טיס בסיום מסלול "תלפיות", אם עדיין יהיה מעוניין. וכך, מספר ימים בלבד לאחר הבגרות בפיזיקה, התגייס גיא למסלול "תלפיות". ללשכת הגיוס הגיע לאחר לילה ללא שינה שנודע בהמשך בין החברים כַּ"לילה הלבן" הידוע. מאז היה מתבדח שהתגייס לצבא עייף ועדיין לא הספיק להשלים שעות שינה. במהלך התקופה ב"תלפיות" היה גיא איש הקשר לפרויקט "תגלית", תיאם פעילויות שונות עם הצעירים שבאו לארץ והרגיש שהוא מצליח לחזק את הקשר של יהודי התפוצות לישראל. לקרוביו סיפר על ריצת בוקר משותפת עם קבוצה של צעירי "תגלית" באזור רמת רחל – כדרכו, ידע ליהנות מרגעים קטנים של אושר בעודם קורים. הוא סיפר על נוף מרהיב, על מזג אוויר נהדר, ועל הרכב אנושי נדיר שגרמו לו התרגשות ושמחה. בתום ארבעים חודשים סיים גיא את מסלול "תלפיות", אשר כלל לימודים לתואר ראשון מורחב במתמטיקה ובפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים וקורסים צבאיים מגוונים, בכללם קורס מ"כים (מפקדי כיתה) וקורס קצינים בבה"ד 1 (בסיס הדרכה) במסלול האג"מי (אגף מבצעים). על אף שכבר היה בן עשרים ואחת ורק סיים מסלול ארוך ומפרך, גיא לא ויתר על חלומו להיות טייס בחיל האוויר. בערב סיום המסלול, מיד לאחר קבלת התואר האקדמי ודרגות הסגן ענד את כותפות החניך בקורס טיס, ונסע לבית הספר לטיסה בחצרים. גיא הצטרף לקורס טיס ומיד החל ללמוד לטיסות המיון הראשונות. לאחר שצלח אותן המשיך לשלבים "בסיסי" ו"ראשוני" כשבמהלך הדרך מוין למגמת מסוקים. היות שכבר החזיק בתואר אקדמי, לא השתתף בקורסים האקדמיים שנערכו בבית הספר לטיסה. את זמנו הפנוי מילא בתגבור חבריו לקורס במתמטיקה ובפיזיקה, למד לקראת כל טיסה, ובאישור מיוחד אף טס עם אימו לחופשה בת שבוע בלונדון. לאחר שנה וחצי "הוקפץ" גיא בשני קורסים ולאחר חצי שנה נוספת סיים את קורס הטיס במגמת מסוקי סער (מסוקי תובלה). את קורס הטיס זכר גיא כתקופה טובה אך לחוצה. הוא למד ועבד קשה על מנת להתקדם ולהשתפר וכל אותה עת שמר על הרוח האופטימית שאפיינה אותו. בשילוב מדוד בין כוח רצון, שאפתנות, חברותיות, צניעות והומור הצליח לעמוד במטרה שהציב לעצמו. במקביל, המשיך ליצור קשרים אמיצים עם חברים שבהמשך הפכו ממש למשפחה. בסיום קורס הטיס וההסבה הוצב גיא בטייסת מסוק ה"עטלף", "מגיני המערב", בצפון הארץ. כחלק מהמערך המבצעי בטייסת יצא לעתים מזומנות לפעילות בים. גיא אהב את הטיסה ואת העבודה הקרקעית בטייסת ומצא בהן אתגר ועניין רב. ברגע נדיר תיאר את שעובר עליו ביומיום "באוויר, בים וביבשה": "דמיינו לעצמכם לילה, ים סוער, הספינה מיטלטלת ורוחות חזקות מנשבות, והאתגר שלי הוא להנחית את המסוק בצורה טובה בדיוק בזמן ובנקודה הנכונה". ב-11 ביולי 2006, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, פגש גיא את מורן במסיבה בתל אביב. בעזרתו של חבר הם החליפו טלפונים וקבעו להיפגש, אך ביום חמישי ה-13 ביולי יצא לים במסגרת הסגר הימי שהוטל על לבנון. ביום שישי בערב כבר היה גיא על הספינה אח"י חנית, מערבית לבירות, כאשר פגע בה טיל החיזבאללה. ארבעה לוחמים נהרגו באותו אירוע, מתוכם שניים מהטייסת של גיא. לאחר מכן כתב גיא: "אני רוצה לטוס, קצת מפחיד, אבל אני יודע שזה מה שיחזיר אותי לעבודה, לשגרה מבצעית, לשפיות". ב-27 ביולי יצא גיא לים פעם נוספת. לפני שהמריא לספינה התקשר מהבסיס למורן והתנצל על כך שלא היה בקשר בשבועיים שחלפו מאז שנפגשו. הוא הבטיח שייפגשו מיד כשיחזור, ואכן כך היה. פגישתם הראשונה התרחשה ב-30 ביולי 2006, בבר ריק מאנשים על שפת הים, בעיצומה של המלחמה. מאותו יום היו בלתי נפרדים. ככל שחלף הזמן הפך גיא להיות עמוד תווך בטייסת. הוא התקדם בהכשרתו המקצועית והמבצעית, קיבל תפקידי קרקע חשובים וקידם פרויקטים ארוכי טווח. הוא היה מוערך ואהוב על ידי מפקדיו וחבריו לטייסת, היווה מקור תמיכה ואוזן קשבת לחייליה. במאי 2007 יצא גיא לארצות הברית במסגרת משלחת קצינים של "האגודה למען החייל". בעיניו הייתה זו הזדמנות חד-פעמית להכיר את יהודי אמריקה. באירוע למען גיוס תרומות לצה"ל סיפר מול מאות אנשים את סיפורו מאותו ערב באח"י חנית. גיא השתתף במצעד הצדעה לישראל במנהטן עם קצינים אחרים מהמשלחת, כשהוא צועד בגאון עם דגל חיל האוויר. הוא התארח אצל משפחה יהודית חמה בפרבר של ניו-יורק, שנוספה גם היא למעגל אוהביו ושמרה עימו על קשר כל העת. בספטמבר 2007 עברו מורן וגיא לגור יחד בדירה בתל אביב ואימצו כלבה, מילי. בתקופה זו הסתיימה "תקופת הסדירות" של גיא בטייסת, וכפי שקיווה הוצע לו תפקיד של מדריך בבית הספר לטיסה בחצרים. אף שמקובל לעבור קודם קורס מדריכי טיסה (מדר"ט) בן חצי שנה, גיא התבקש לדחות את הקורס היוקרתי למועד מאוחר יותר ולהתחיל מיד להדריך כמפקד צוות (מפק"צ) בשלב ה"בסיסי" בקורס טיס. תפקיד מפק"צ דורש מאמץ פיזי ונפשי, שבועות ארוכים בבסיס וזמן רב בשטח. גיא אמנם סיים שנתיים עמוסות כחייל סדיר וטייס מבצעי בטייסת, אך הוא נענה לאתגר. גיא אהב את ההדרכה, והרגיש אחריות רבה לגבי עתידו, חינוכו וערכיו של כל חניך. הוא עבד בתנאים קשים, אך הרגיש מסופק ומאושר. אחרי תקופה בת חצי שנה כמפק"צ מונה למפקד גף לחצי שנה נוספת. לאור כישוריו הרבים אפשרויות רבות היו פתוחות בפניו גם באזרחות, אבל גיא ראה את עתידו בצה"ל וקיווה לפקד על טייסת ביום מן הימים. לצד ראייה מפוכחת וביקורתית הוא היה חדור ציונות ואהבת הארץ. החינוך לאהבת האדם, לעזרה הדדית, לאחריות ולאמינות היו חשובים לו ביותר. את המסמך הבא תלה על דלתות חדריהם של חניכיו: "להיות בן אדם – ענווה, צניעות, דרך ארץ, כבוד. / אמינות – אמת ישירה, מלאה ומדויקת. הצגת המציאות כהווייתה. / דבקות במשימה – כל דבר = משימה. את המשימה מבצעים בנחישות ובתבונה, בצורה הטובה ביותר. ומנצחים. / אחריות – ביצוע מלא, יוזמה, מעורבות, אחריות על הסביבה, לשאת בתוצאות. / תִחקוּר אמת – הסתכלות מעמיקה ואמיתית פנימה, תִחקוּר לשם שיפור עצמי ולא כמס שפתיים. / 'יקר האדם – כל אדם באשר הוא אדם…' זו הסגולה המיוחדת והמייחדת של עם ישראל". באוקטובר 2008 התארסו גיא ומורן. בלילה שבין ה-6 ל-7 בינואר 2009, לאחר יום של פעילות בטייסת, ארוחת ערב ופגישה עם תקליטן לקראת החתונה, יצא גיא לטיול עם הכלבה. לאחר כחצי שעה, התקשר למורן מחדר המיון בבית חולים איכילוב. במהלך הטיול, מתוך בריאות שלמה כביכול וללא כל התראה מוקדמת, הוא איבד את הכרתו. בגופו של גיא התגלה גידול ממאיר מהסוג הקטלני ביותר. מרגע זה ואילך החלה מלחמתו של גיא במחלת הסרטן. כמו בתחומים אחרים בחייו, הוא התנהג ופעל בגבורה בכל הקשור למחלתו. תמיד הביט על "מחצית הכוס המלאה", שידר אופטימיות לכולם בסביבתו, וממאגר הכוחות הבלתי נדלה שלו הצליח להמשיך לחייך לכולם את חיוכיו הלבביים. הוא עבר שני ניתוחים בהפרש של שלושה חודשים, הקרנות אינטנסיביות וטיפולים כימותרפיים, אך במקביל נלחם להמשיך באורח חיים נורמאלי. בין הניתוחים והטיפולים נסע גיא לטיול בן עשרה ימים באירופה עם חבריו מהתיכון. הוא המשיך בשירותו הצבאי בתפקיד קפ"ט (קצין פרויקט) אקדמיה בלהק כוח-אדם במטה חיל האוויר בקריה בתל-אביב. ותוך כדי טיפולים גם החליט "לנצל את הזמן הפנוי" ולהתחיל ללמוד לתואר שני: הוא עבר בהצלחה את בחינת ה-GMATcוהתקבל ללימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, ללא הקלות. אחרי הניתוח השני התייצב מצבו של גיא, ובאוקטובר 2009 יצא עם מורן לטיול בן שבועיים בארצות הברית. הם טיילו בשמורות הטבע, במוזיאונים, נפגשו עם ההורים של גיא ובילו עימם. גיא אהב לטייל, היה סקרן, רצה ללמוד לעומק כל נושא, ולמצות את ההנאה והאפשרויות שבכל דבר. בסוף הטיול החליטו בני הזוג שבשובם ארצה יגשימו את חלומם ויערכו את החתונה שנדחתה עקב המחלה. גיא היה בתנופה של התאוששות מהשנה הטראומתית שעבר. ההכנות לחתונה הושלמו תוך שבוע, לאחר שכחודש לפני האירוע הוענקה לו דרגת רב-סרן והוא קיבל על עצמו תפקיד של רמ"ד (ראש מדור) תרגילים ביחידה לשיתוף פעולה בחיל האוויר. הוא ומורן אימצו כלבה נוספת. ב-17 בינואר 2010 התחתנו מורן וגיא באירוע בלתי נשכח ומרגש. גיא שבר את הכוס לעיניהם הדומעות של קרובי המשפחה האוהבים והחברים הרבים שליוו אותם לאורך כל הדרך. באפריל 2010 חזר הגידול הממאיר בגופו של גיא. הטיפולים שקיבל לא הועילו. גיא לא ויתר והמשיך במאבק לדבוק בחיים עד יומו האחרון. אור לבוקר יום שבת, ב' בסיוון תש"ע (15.5.2010), נפטר גיא ממחלתו והוא בן עשרים ושמונה. רב-סרן גיא קדמיאל נפל בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי קריית שאול בתל אביב. הותיר אחריו רעיה, הורים ושני אחים. מאות אוהביו ליוו אותו בדרכו האחרונה. מדברי ההספד של אור אחיו: "אחי שלי, אתה מלווה אותי בכול, אהוב שלי, האהבה שלך והחיוך שלך בכל זיכרון. הצחוק בכל מפגש עם חברים, שלך או שלי, בכל מבט וחיבוק עם אבא, אימא, עמר ומורן. במבט במראה, בבחינה העצמית, בחיפוש אחר דרכי, בהגשמת החלום. אני אוהב אותך גיא, מדריך שלי, חבר שלי, מופת שלי, טייס שלי ואח שלי, ואני גאה בך כל כך. אני הייתי מתנת יום ההולדת השביעי שלך. אתה היית מתנת חיי. תודה לך". מורן אמרה: "… הקמנו לנו בית, כמו שלימדו אותנו בבית. בית של אהבה, אור, אמפתיה, אכפתיות, דאגה, חיבוק מנחם, מילים טובות, צחוק מתגלגל, שתיקות חמות, חברות אמת, אהבת נפש. כרתנו ברית, הפכנו שותפים, נהיינו צוות 'בלתי מנוצח' כמו שאהבנו לומר… מעט נחמה יש לי באובדנך, בן בריתי היקר, ואני מוצאת אותה בכך שאמרנו הכול זה לזו, לא חסכנו… כך היינו, כל מה שהיה לתת נתנו, בלי לחשוב פעמיים. הכול ידעת, שאהבתי את כפות ידיך, ואת עיניך ואת חיוכך הנצחי שעליו עוד ידובר רבות, ואת קולך הרך, בייחוד כשאתה מבטא את שמי, ואת הכינויים שהמצאת לי, ואת הקמטים שחיוכיך יצרו לצד עיניך… ביום בו גילינו שהמחלה חזרה, ברגע של חולשה אמרת לי 'אני רק מצטער שלא הספקנו להקים משפחה'… 'לא נתמקד במה שאין, אלא במה שיש' אמרתי לך. וזה הרי ברור שהמשפט הזה שנאמר מפי, בעצם נבע ממך. ואתה כדרכך, יישמת. כזה היית, קורן, קורן טוב…" "…לא שיערתי שככה אזכה בחבר נפש," ספד לו עופר חברו, "חשבנו אותו דבר, כל הזמן הצחקנו אחד את השני, בילינו אלפי שעות ביחד באותו משרד, בנסיעות, ביציאות במרכז ובצפון… היינו בלתי נפרדים. 'הנץ וגנץ', 'קריוס ובקטוס', 'הנזל וגרטל', 'עודאי וקוסאי' לא יאומן כמה שמות חיבה הדביקו לנו בטייסת… קדמיאל, אתה תמיד הסתכלת על מחצית הכוס המלאה. אז מי אני שלא אעשה את זה? תודה לך על החברות המופלאה. זכיתי…" ארז חברו נפרד מגיא באמרו: "רציתי לומר לך לפני שניפרד שאני אוהב אותך, שאתה גיבור אמיתי וחבר מצוין. אני מעריץ את ההומור שלך, והיכולת שלך לצחוק ולחייך אפילו מול הנוראה שבמחלות. לא אשכח איך ידעת לרומם את מצב הרוח שלי, גם ברגעים הכי נמוכים. היית חבר יחיד במינו, וכך תמיד תישאר"