קדוש, ציון

ציון, בן פרחה-איבון ודוד, נולד ביום ו' בחשון תשי"ד (15.10.1953) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "בארי" בנוה שאנן ובבית-הספר התיכון "בסמ"ת" בחיפה, במגמה של אלקטרוניקה. ציון היה תלמיד מצטיין ומוריו שיבחוהו ואהבוהו. מורהו סיפר עליו: "חריף מוח היה ציון. תשובותיו היו נבונות ותפיסתו מהירה. הוא לא קיבל בנקל את ההסברים שהושמעו באוזניו. תמיד התווכח וביקש הוכחות ממשיות. כל ויכוח שהשתתף בו העשיר את המורים ואת התלמידים כאחד. כל מוריו ציינו את ההומור הטוב שניחן בו, ואהבו את נועם הליכותיו. הוא היה מנהיג בכיתתו וידע לכוון את חבריו התלמידים. תבונת כפיו הייתה לשם דבר בבית-הספר". את לימודיו בבית-הספר התיכון סיים בהצטיינות, בציונים גבוהים, אך את תעודת ההצטיינות לא זכה לקבל. לאחר השירות בצבא התכוון ללמוד בטכניון. עוד מימי ילדותו אהב לעסוק במלאכת-יד, לבנות וליצור כלים וקישוטי בית למיניהם, דגמי מטוסים וספינות קרב, ותמיד עשה מעשיו בסבלנות מרובה ובאורך-רוח. בעיקר נלהב היה לאלקטרוניקה – בנה, פרק, הרכיב ותיקן מכשירי רדיו וטלוויזיה, ולא הניח דבר מקולקל מבלי לנסות לתקנו. ציון היה חובב ספורט נלהב ואהב מאוד משחקי כדורסל וכדורגל. הוא היה חבר בנבחרת הכדורסל בבית-ספרו ובנבחרת הכדורסל של "הפועל" נוה שאנן. הוא אהב מאוד לטייל ובעיקר הרבה לבקר בהר החרמון בזכות נופו הקסום וסביבותיו, ששבו את לבו. לאחר שסיים את לימודיו בבית-הספר, עבד על אחת האניות כנער סיפון, כדי להשתכר כסף לקראת תקופת שירותו בצבא. ציון היה אהוב על כל ידידיו בזכות טוב לבו ועדינותו ובזכות השחוק והמשובה שליווהו תמיד. חברו סיפר עליו: "הייתה בו מקוריות בכל מעשיו, ותמיד שאף לשלמות. משפטיו היו שקטים וקצובים ונאמרו ברצינות מרובה. ניתן היה לסמוך עליו בכל ורבים ביקשו את עצתו ורצו לשמוע את דעתו. הוא היה נכון לעשות רבות למען ידידיו. בעת צרה – ניחם ועודד. חסר היה דבר-מה – טרח והשיגו. פרץ סכסוך וציון פייס בין הצדדים". ציון גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1972 והוצב לחטיבת "גולני". לאחר הטירונות השתלם בקורס קשרים גדודיים. ביחידתו נודע כחייל טוב ואהוב על מפקדיו ולחבריו שימש דוגמה במזגו הטוב, בצייתנותו ובסבילותו. תמיד הקפיד שלא להדאיג את הוריו והרבה לכתוב מכתבים הביתה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח עם יחידתו לחזית ברמת הגולן. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), בקרב על החרמון, נפגע בהתפוצצות ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "הקרב על החרמון היה, אולי, הקרב הקשה במלחמה. בנכם שנפל בקרב זה נלחם יחד עם חבריו, כפי שנלחם מי שיודע למען מה הוא נלחם: באומץ, בגבורה, במסירות ובהקרבה. לנו, לחבריו, בגדוד "הבוקעים הראשון" יש הרגשה של אובדן בן לוחם, מלווה בהרגשת כבוד לנו, שזכינו שבנכם נלחם בשורותינו, וכבוד למשפחה ששכלה בן כזה". גדודו הוציא לאור חוברת בשם "לא המלים מדברות על המוות", לזכר אנשיו שנפלו במלחמה, וציון בתוכם.