קבקר, יוסף (יוסקה)
בן חיה וישראל, יוצאי ליטא שהיגרו לקנדה, נולד ביום כ"א באדר תרפ"ו (7.3.1926) בעיר ואנקובר, קנדה, מקום שם שימש אביו כמנהל בית-ספר עברי. יוסף התחיל ללמוד בבית-הספר של אביו ובהיותו בן שמונה עלה לארץ עם הוריו שהתיישבו בתל-אביב. כשרונותיו, שנתגלו לראשונה כש"קפץ" בבית-הספר היסודי "תל- נורדוי" מכיתה ג' לד', התבלטו אחר-כך גם בגימנסיה "הרצליה". כל תקופת לימודיו לא חסך מחבריו עזרה ועצה בכל נושא שבו ביקשו את עזרתו. בגיל צעיר כבר נתגלו בו כושר שכנוע והשפעה, אך לארגוני נוער ול"הגנה" לא הצטרף עד לבחינות-הבגרות, לבל יעשה את מלאכת הלימוד לחצאין. כך היתה דרכו: לעשות כל דבר בשלמות. יוסף אהב את משחק השחמט ולמד גם קצרנות עברית. בחודשי הקיץ היה יוצא לעבודה במשקים, ואחרי בחינות-הבגרות יצא לשנת-שירות בקיבוץ דורות, שם הצטרף ל"תנועה לאחדות העבודה" והיה מנאמניה עד סוף ימיו. הוא הצטיין בתעשיית הרעפים של המשק והיה למנהל העבודה. שם גם הצטרף ל"הגנה", בלט בכשרון ובפעילות, ובסוף השנה נשלח לקורס מ"כים. בתום שנת השירות נתקבל לאוניברסיטה ולמד עברית, תנ"ך וסוציולוגיה. הוא הצטיין בלימודיו, זכה במלגות, וכדי שלא יזדקק לעזרת הוריו היה עובד בימי החופשה בבניין ובכל עבודה גופנית אחרת. הוריו ומוריו ראו בו אדם שעתידו המדעי לפניו. על כך העיד חיבורו "מחקרי מקרא – א. שיר השירים, ב. ירמיהו ונביאי השקר", אשר בהקדמתו ציין הפרופסור מ.צ. סגל: "ביטחון עצמי ושאיפה לאי-תלות באחרים, בדיקה בלתי משוחדת של העובדות והערכתן לאור ההיגיון והשכל הבריא, שקידה רבה באיסוף החומר כולו על הבעיה מכל צדדיה, בחינה ביקורתית של דעות החוקרים בלי רתיעה מפני פרסומם ושמם הגדול". בו בזמן היה פעיל בסניף מפלגתו בירושלים ובשנת-לימודיו השנייה נבחר לוועדת הביקורת של הסתדרות הסטודנטים. בעיקר הקדיש הרבה זמן ומרץ לשירות ב"הגנה". הוא התנדב לשירות "ריגול-נגדי" לסיכול הבילוש הבריטי, עסק באימון והדרכה והצליח בטיפולו בנוער מפגר מהעדה הכורדית. בהמשך סיים קורס סיור וחבלה ובתקופת המאבק בבריטים השתתף בפיצוץ רכבות בסביבות ירושלים. בימי עוצר ומצב צבאי היה למעשה מפקד חי"ש באזורו ועל אף הסכנה היה עובר ממקום למקום לרגל תפקידו. זריזותו ומזלו עמדו לו לבל ייתפס בידי הבריטים. בראשית שנת הלימודים הרביעית נשלח לשבועיים עם מחלקתו כתגבורת ל"הגנה" בג'יב-יוסף (עמיעד) שבגליל העליון. בפרוץ מלחמת-העצמאות אחרי החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ, יצא עם ראשוני הסטודנטים הלוחמים להגן על המרכז המסחרי החדש שליד חומות העיר העתיקה ומאז היה עסוק תמיד בשמירה, פטרולים, אימונים, פעולות. בלכתו בראש אנשיו לתפקיד מסוים היה נוטל על עצמו את החלק המסוכן והקשה ביותר. את הוריו החרדים לשלומו הרגיע במכתביו שהוא עסוק בשירותים בלתי-מסוכנים… בחודש טבת תש"ח נשלח לקורס מדריכי נשק קל חדש שהגיע לארץ ואחר-כך סיים בהצטיינות קורס קציני חיל- רגלים. ההצעה להצטרף לפלמ"ח כמעט נתקבלה על דעתו, אך לבו לא נתנו לעזוב את גדוד "מוריה" ובאחת השיירות האחרונות שהגיעו לירושלים לפני המצור חזר ונתמנה למפקד מחלקה קרבית ואחר-כך לסגן מפקד פלוגה ולמפקדה בפועל. בכיבוש קטמון נפצע בעלותו על מוקש. בשעת ביקור אצל הוריו בהפוגה הראשונה, כאשר פצעו עוד לא נרפא כליל סיפר להם שבמקרה נפצע קל, אך לחבריו אמר: "יצאתי פשוט יבש מבין הטיפות, מימיני ומשמאלי נפלו חברים ואני רק נפצעתי". בתום ההפוגה התנדב להשתתף בקרבות לפני שהגליד פצעו. הוא נשלח בראש פלוגה לכבוש את הכפר בית-תול ליד הדרך מירושלים אל השפלה. כשנצטווה לשלוח משם מחלקה לכבוש את משלט אבו-תול הסמוך והקשה יותר, הלך בעצמו עם המחלקה, בהתאם לעיקרון שאימץ לעצמו – ללכת בראש אנשיו. בגלל התקפת-נגד ערבית בכוחות עדיפים פי כמה ממקומות בעלי יתרונות טופוגרפיים הוכרחה המחלקה לסגת, אך הוא נשאר עם שישה מחייליו להגן על הפצועים עד שתבוא תגבורת. כולם נלחמו בגבורה כל עוד יוסף חי, וכשנפל – ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948) – נפלו ברוחם ונסוגו. לזכרו שינתה המשפחה את שמה ל"אל-יוסף". אחרי נופלו הועלה לדרגת סגן ראשון (סגן). ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.
