קבלי, אפרים

אפרים, בן שושנה ומשה, נולד ביום כ' בכסלו תשי"ג (8.12.1952) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "דוד שמעוני" בגבעתיים, ובבתי-הספר התיכוניים על-שם בן-צבי בגבעתיים ו"גאולה" בתל-אביב. אפרים, או אפרי, כפי שכונה בפי כל, גדל והיה לנער שחרחר, גברי ויפה. מילדותו היה עצמאי, עקשן ודבק בדרך שקבע לעצמו. עקשנותו בלטה בדברים שהאמין בהם. הוא אהב את החיים וניצל כל הזדמנות לבילוי ולטיולים, אף השתתף באופן קבוע בצעדות. תמיד היה נער חברותי מאוד, מוקף ידידים שהתלוצץ והחליף דברים עמם בסגנון האופייני לו. סיפרה עליו מורתו תלמה: "'כבש' (לעתים קראו לו כך בשל שערותיו המתולתלות) היה שובב. היו לו עיני שקד וחיוך מתוק. הוא היה רחב כתפיים, גבוה ומקורזל. הוא היה מלא חיים ושופע ידידות". סיפרו חבריו: "'כבש' הפך שם נרדף לחיים תוססים, ל'לא איכפתניקיות' זוהרת ועליזה. חובב כדורגל היה ומאזין להוט לרדיו, הרבה להימצא בחברת ידידיו ואלה, כאילו שפעו סביבו. הוא היה נהג מעולה, בעל כושר גופני מצוין ובין תחביביו היה גם… הבישול. הארוחות שהכין לנו היו מן המפורסמות. על-פי-רוב היה עיקש, אך ידע גם לוותר ברגע הנכון. מזגו הסוער הביאו לא פעם לידי צרות, אך קשה היה לכעוס עליו. הוא היה בחור זהב וגבר רציני – לא פחד מדבר". על אפרים ועל יגאל, שני החברים בלב ונפש, שיחד למדו, יחד שירתו בצבא ויחד נפלו במלחמה, סיפר אביו של יגאל: "שניהם היו טיפוסים דומים ובלטו בהם קווי האופי המיוחדים להם. שניהם היו בחורים כארזים – גבוהים, בריאים וחזקים – צברים טיפוסיים. ההבדל היחידי היה: אחד היה שחרחר, בעל בלורית מתולתלת, והשני בלונדיני. שניהם היו בעלי פנים נעימים וחייכניים, טובי לב, אוהבי חיים, שופעי מרץ וביטחון. הם נפגשו בבית-הספר גאולה". אפרים גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1971 והוצב לחיל הרגלים. במסגרת שירותו עבר קורס מ"כים חי"ר, קורס צניחה וקורס סיירים. לפי בקשתו התקבל לסיירת "שקד", וכמו בחיים האזרחיים גם כאן בלט על-פני יתר חבריו, ומפקדיו הכירו בסגולותיו המיוחדות. הם ראו בו חייל טיפוסי – אמיץ, אחראי ומתנדב תמיד לכל מבצע הכרוך בסכנה. חבריו ליחידה מספרים עליו, שפעם הורחק מקורס משום שקיבל על עצמו עונש שהגיע לאחרים. "על 'כבש' אפשר היה לסמוך, שלעולם לא יכזיב את הידידות הנאמנה". במלחמת יום-הכיפורים לחם אפרים בחזית הדרום. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), בעת הפריצה לגדה המערבית של התעלה נפגע הזחל"ם שלו ואפרים נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "כחייל בלטו אצל אפרים מספר תכונות אשר אפינוהו והבדילוהו משאר חיילי היחידה. הוא היה עקשן, אשר עקשנותו בלטה בדברים בהם האמין, עקרונות עליהם מצא לנכון להילחם ולא להיכנע. באותה עקשנות ואמונה גם לחם ונפל. אפרים היה אדם וחייל חברותי מאוד ותמיד נמצא מוקף ידידים. כוחו הפיסי הבלתי מצוי ניכר בכל הזדמנות, אך הוא ידע לנצלו למטרות הולמות. כאשר יצא לקרב, ידע על הסכנה הצפויה לו, אך הוא לחם מתוך הכרה מלאה במצוות הגנת המולדת".