קאלו, נאור

בנם הבכור של ברברה, שעלתה מדרום אפריקה ואבנר שעלה מאיטליה, נולד ביום ד' באדר ב' תשמ"א (10.3.1981) בקיבוץ מעגן מיכאל. אח ללירן, אילון, יניר, דורון ודקלה. נאור התחנך בקיבוצו ולמד בבית הספר היסודי המקומי, והמשיך בחטיבה ובתיכון בבית הספר האזורי "חוף הכרמל". כבנם הבכור של אבנר וברברה חש נאור אחריות כלפי אחיו הצעירים ואהב לעזור לטפל בהם. היו לו יחסים מיוחדים ושונים עם כל אחד מהם ופעם הסביר לאימו: "ברור לי שאני הבכור, שאני האחראי ואני אשמור על כולם", ובכך נתן לה תחושה עמוקה שיש על מי לסמוך ועל מי להישען. התמונות הרבות ממשחקים, מטיולים ומחגיגות, מעלות את הזיכרונות השמחים והעצובים, ומשקפות איך בילו האחים כל כך יפה ביחד. המשפחה הייתה תמיד חשובה לו מאוד גם בבגרותו והוא הִרבה להגיע הביתה או להתקשר כדי לשאול אם הכול בסדר ולהתעניין במה שקורה. חבריו סיפרו שהוא אף פעם לא עשה עניין משום דבר. שלא הייתה משימה מסובכת מדי בשבילו, ושתמיד מצא את הסבלנות למצוא לה את הפיתרון. כך היה גם בבית וגם עם חבריו. נאור היה נחוש והחלטי, ודרש מעצמו הרבה. אמנם היה די ביישן וצנוע, אך היה לו ביטחון עצמי פנימי. תמיד ידע מה נכון לעשות, היה לו "ראש טוב" בתחומים רבים של עשייה ויצירתיות. חברים אחרים חזרו ואמרו: "קאלו, זה לא רק האדם שהיית, זה אופן דיבור, זו צורת הליכה, זה סגנון חיים, סגנון לבוש, דרך התנהגות – עולם ומלואו. עולם ומלואו של לוחם אדיר, חזק, שאף פעם לא מוותר, שאף פעם לא אומר 'קשה לי'. עולם ומלואו של חבר מדהים, נאמן ואהוב. נפש עדינה בתוך מעטפת מחוספסת". מגיל צעיר היה סקרן בתחומים שונים. תמיד רצה לדעת איך, מדוע, ובצירוף זיכרונו הטוב והרצון להעניק לאחרים ולעניינם, רבים "הרוויחו" מהידע שלו. ידידיו אמרו: "לכל שאלה יש לך תשובה והסבר, פיסות מידע בכל מיני תחומים נאספות אצלך במאגרים, סתם פשוט כי אתה רוצה לדעת ולעזור. כאילו ידעת שאין לך זמן, אז פשוט חשבת על מה שחשוב באמת, וכל מה שאפשר ללמוד ממנו וליהנות ממנו – התוודעת אליו". נאור התעניין במיוחד בטבע. מגיל צעיר ביקש ספרים על טבע ואהב לעיין בהם, ולאחר מכן לחפש את התופעות בטיולים. הוא נהנה לגלות כל פיסת מידע והיווה מקור ידע בלתי נדלה למשפחה ולחברים – ידע להסביר על חיות ולזהות צמחים. על התמצאותו הרבה בצפונות הטבע מספרים חבריו: "אם נתקלנו בטיולים בתופעת טבע מסוימת ולא הבנו אותה, מיד אמרנו, נחכה לנאור ונשאל אותו. כשהיינו רואים ציפור, כולנו היינו מתפעלים מיופייה, ונאור, כבדרך אגב, היה מספר לנו את כל הפרטים עליה". בנוסף לאהבתו לטבע, נהנה נאור מאוד מהים ומכל הפעילויות שהים אִפשֵר לו – שחייה וצלילה, שיט וגלישה עם מנצח רחיפה וגם על הגלים. בנוסף הדריך נוער בחוג מפרשיות. כמפקד סירה הקשר העמוק שלו לים היה חלק מן האהבה הגדולה של נאור לטבע. אמרו עליו ש"נולד מן הים", ונמשך אליו כבחבלי קסם. כבר בגיל ארבע ביקש גלשן טוב ליום ההולדת, ובעקשנות לימד את עצמו "לתפוס גל". בעוד מרבית חבריו זנחו בבגרותם את הגלישה, נאור לא נפרד מהים. הגולשים ציינו שהיה לו סגנון גלישה מיוחד – "הסגנון של נאור" – שכל אחד מהגולשים הקבועים ידע לזהותו על פיו. אהבתו לגלישה בים הובילה אותו לגלישה על שלג, הוא נהנה מאוד מגלישה בשלג עם סנובורד ובכל הזדמנות גלש בחרמון. נאור וחבריו נסעו פעמים רבות לגלוש בהרי אירופה. זה היה הפינוק השנתי שלו, ויחד עם חבריו נהנה מחופשות סקי מרהיבות. את חוויותיו העמוקות מן הטבע, מהים ומהטיולים נהג נאור להנציח בצילום. הוא צילם במצלמה מקצועית, למד לפתח בעצמו את התמונות במעבדה, והגיע להישגים מרשימים. בטיוליו הִרבה נאור לצלם גם את האוכלוסייה המקומית. נאור היה בחור ספורטיבי לא רק בים אלא גם על הקרקע. הוא היה שחקן פעיל בכדורגל, בכדורסל, בטניס ונהנה מגלישה על רולר בליידס, בנוסף התנסה בסנפלינג ובטיול הגדול שלו גם בצניחה חופשית. יחד עם שני אחיו שיחק קטרגל בקבוצה הייצוגית של מעגן מיכאל והם השיגו ניצחונות בליגה האזורית. במאי 2006, חודשיים לפני פרוץ המלחמה, זכתה הקבוצה בה נאור שיחק בגביע האזורי. למרות ההנאה הגדולה שלו בספורט, הוא לא היה אוהד של קבוצה מסוימת – הוא אהב את הספורט כאמנות, והיה פחות חשוב לו מי ינצח. סקרנותו הטבעית של נאור תרמה רבות להנאתו בטיולים. הוא היה בן תשע כשיצא לחו"ל בפעם הראשונה עם המשפחה וכבר בגיל צעיר זה התעניין במוצגים השונים במוזיאונים בהם ביקר. הוא הִרבה לטייל בארץ ובחו"ל עם משפחתו וחבריו ושאב הנאה וסיפוק מהמפגשים עם תרבויות חדשות באירופה, במרכז אמריקה ובדרומה. מגיל צעיר אהב לעבוד בגינה וכבוגר גידל וטיפח צמחים בביתו. תחביב נוסף שלו היה בישול. נאור גידל בעציצים צמחי תבלין שונים להשבחת מאכליו, ואהב להתייעץ עם ההורים באשר לרזי המקצוע. חבריו ומשפחתו התענגו על הארוחות המגוונות, המעניינות והטעימות שהוציא תחת ידיו האמונות והמקצועיות. כמו כל נערי הקיבוץ, עבד נאור יום בשבוע. ענף המִדגֶה היה מקום עבודתו מגיל שלוש-עשרה. בחירתו בבריכות הדגים הייתה אך טבעית – מקום עבודה שאִפשר לו לשלב את אהבתו לים, לבעלי חיים ולטבע. נאור נהג להביא להוריו ולסבתו דגים, אותם היה מנקה למשעי, ומכינם כך ש"ייצאו בדיוק כמו שצריך" כדבריו. המשפחה תמיד נהנתה מהפילֶה שלו, דג שאותו הכין ובישל מן ההתחלה ועד הסוף! הוא המשיך לעבוד בענף המִדגֶה באחריות ובמסירות עד סוף כיתה י"ב. ככל בני כיתתו ושכבת בני גילו גם נאור עזב בכיתה י' את בית ההורים ועבר לגור בגפו בשכונת הנעורים. למרות המעבר המשיך נאור בלימודיו באחריות ובבגרות ונשאר קשור למשפחתו ולהוריו, ובכל נימי נפשו לאחיו – יניר, אילון, לירן, דקלה ודורון. בסוף חודש מרץ 2000 התגייס נאור לצה"ל והתקבל לסיירת "יעל", יחידת עילית בחיל ההנדסה. בנוסף להיותו לוחם ביחידה, פעל נאור גם כחובש וצלף וסיים בהצלחה קורס מצילים. לאחר השחרור מהצבא הסדיר ואחרי עוד ארבעה חודשי קבע, חזר נאור לקיבוץ ל"שנת בית" ושב לעבוד במִדגֶה. בשנה זו, לירן, אחותו הקטנה, כבר הגיעה לבית הספר האזורי שסמוך לבריכות, ונאור הקפיד לעבור עם הטרקטור כמה שיותר קרוב לכיתתה, כך שהיא תצליח לראותו מבעד לחלון, והשניים היו מחליפים ביניהם קודים וסימנים בהתרגשות. לאחר שנת עבודה בקיבוץ יצא נאור לטיול במרכז אמריקה עם חברתו נטלי, והמשיך גם לדרום אמריקה. שוב נהנה ממגוון האוכלוסיות, מהקבוצות האתניות הססגוניות השונות, מהנופים המדהימים, וכמובן ניצל את הים לגלישה. עם זאת, הקפיד על קשר מתמיד עם המשפחה דרך תוכנת ה"סקייפּ". לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה החל את לימודיו באוניברסיטה הפתוחה. נאור התעניין בהרבה תחומים, והתלבט בין ביולוגיה, בעיקר ביולוגיה ימית, לבין אמנות, בעיקר בתחום הצילום. כך או כך, החל בלימודיו במקביל לעבודתו, מאמין שעם הזמן יגיע להחלטה. אבל המלחמה תפסה אותו עוד קודם שעשה את הבחירה. נאור גויס בצו שמונה למלחמת לבנון השנייה, יחד עם חלק מהצוות המקורי של סיירת "יעל" מהשירות הסדיר. הם צורפו לפלח"ן (פלוגת חיל הנדסה) בגדוד הצנחנים בחטיבת המילואים. יומיים טרם כניסתם ללבנון הגיע נאור הביתה ל"אפטר" קצר. הוא היה מוטרד מאוד, בדבריו הדגיש שלדעתו צה"ל לא מוכן, לא מאומן, לא מצויד דיו. הוריו סיפרו שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעו ממנו דברי ביקורת על הצבא. עם זאת, כשברברה אימו ניסתה לשכנע אותו לא להיכנס ללבנון, עקב בעיה בריאותית ברגל, הוא השיב לה: "אני שם עבור החברים שלי ואני חייב להיות איתם". בט"ו באב תשס"ו (9.8.2006) פגע טיל במבנה בו שהה נאור עם מאה ועשרים לוחמים נוספים בכפר דבל שבדרום לבנון. נאור וכמה מחבריו כבר הבינו קודם לכן כי מסוכן לישון במבנה סגור, החליטו לשבור קיר ולישון בחוץ במקום בטוח יותר, כך שהטיל הראשון שנורה לעברם לא פגע בהם. נאור שתִפקד גם כחובש ביחידה לא היסס ורץ מיד להגיש עזרה לחיילים הפצועים. הוא התחיל לטפל בהם, אך טיל נוסף שירה חיזבאללה פגע בו והרגו. עימו נפלו עוד שמונה חיילי מילואים ועשרות נפצעו. עם נאור נפלו רב-סרן נתן יהב, סרן ליאון יוני שמוכר, רב-סמל ראשון אשר ראובן נוביק, רב-סמל אלעד דן, רב-סמל גלעד זוסמן, רב-סמל עדי סלים, רב-סמל בן סלע ורב-סמל עידן קובי. נאור היה בן עשרים וחמש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוצו, מעגן מיכאל. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושלושה אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. טרם הלווייה ערכו לו חבריו טקס פרידה, ובדברי הפרידה אמרו: "הגלישה הייתה חלק חשוב מחייו. גם כשלא גלש, אפשר היה למצוא אותו על שפת הים. עכשיו, כאשר נשב אנחנו על גבי הגלשנים ונחזיק ידיים, במרכז המעגל יצוף הגלשן של נאור. את מחרוזות הפרחים שכולנו עונדים נפזר על הגלשן, ואחר כך נתפוס גל, כולנו ביחד, לזכרו של נאור". הטקס המרגש היה על החוף, ומעגל הגלישה התעצב בלב הים. למרות שלא הייתה על הטקס כל הודעה רשמית, חברים רבים הגיעו למקום. "אם היית רואה איך חבריך התארגנו והכינו את מעגל הגולשים, היית גאה בהם," ספדה לו ברברה אימו מאוחר יותר בלוויה. לאחר נפילתו של נאור נערכו מספר טקסים לזכרו בדרום אפריקה, באיטליה ובארצות הברית. חבריו לעבודה כיבדו את זכרו של נאור בחידוש המועדון של ענף המִדגֶה. בנוסף הקימו אתר הנצחה עם תמונותיו של נאור יחד עם התמונות של עובדים אחרים שנפלו בעבר. קבוצת הכדורגל של מעגן מיכאל ארגנה משחק קטרגל נגד קיבוצי הצפון שסבלו במלחמה, ואת הגביע הקדישו לזכרו של נאור. עד היום, כשהקבוצה מחליפה סט בגדים, שומרים את חולצה מספר 9 לנאור. גם בחדרי ההלבשה של הקבוצה, מקום מפגשם הקבוע, ייחדו לו חבריו פינת זיכרון. באוגוסט 2007, שנה אחרי המלחמה, הוסר הלוט מעל קיר המעון על שם נאור, בשלומית (פרבר של שלומי). המעון שופץ לאחר שנפגע במהלך המלחמה בקיץ 2006. הדור הצעיר של "קרן היסוד" באיטליה דאג לגייס תרומות למטרה זו. חבריו מהצבא מפתחים את השביל "מִיָם אל ים", מים תיכון לים כנרת, שהוא חלק משביל ישראל. בשנת 2012 סיימו לסמן את כל המסלול וכן הוציאו לאור ספר בשם "הולכים מִיָם אל ים". חבריו של נאור מהקיבוץ הלכו בשביל זה בשנה הראשונה לנפלו. מהשנה השניה ומדי שנה צועדת במשך שלושה ימים הקבוצה יחד עם אחיו של נאור את מסלול "שביל ישראל" לזכר נאור במטרה להגיע לאילת בשנים הבאות יחד עם הילדים והנכדים ולשמור על זכרו של החבר האהוב. משפחתו של נאור מצטרפת לערב אחד, שבו אוכלים טוב, מספרים סיפורים, נהנים בטבע – בדיוק כפי שנאור אהב. מפעל ההנצחה "גלי נאור", עליו שקדה המשפחה בעזרת חבריו, קשור לאהבת הים והגלישה של נאור. מסביר אבנר: "צילומים של הים מצולמים במצלמת וידיאו ומשודרים על גבי מסך בחדר האוכל של קיבוץ מעגן מיכאל, ובמעגל סגור בבתי החברים, ומראים את מצב הים 'און ליין'. בחרנו בדרך זו כיוון שנאור נהג ללכת מדי יום לים לראות מה מצב הגלים, ואז היה מחליט אם לצאת עם הגלשן. היום הגולשים יכולים לראות בביתם או בחדר האוכל מה מצב הים ולפי זה להחליט אם ללכת לגלוש, לשחות, לדוג או פשוט לטייל על שפת הים". ברברה מוסיפה: "התמונה שמשודרת היא תמונה של טבע, של גלי ים, שפת הים, ציפורים ודקלים, ובכך מרגישים את נאור בחדר האוכל הפעיל שלנו ועל מסך המחשב של כל בית בקיבוץ. התמונות יפות ואנשים אוהבים פשוט להסתכל ולראות". כתבו חבריו לאחר מותו: "יושבים כולם, שקטים, חושבים עליך, ולכל אחד רצה בראש תמונה אחרת שלך. יושבים בבית האוהב והחם שלך, שבפעם האחרונה אירח את כולנו ללזניה ביומולדת עשרים וחמש שלך. קאלו-אידי, חבר שלנו, אהוב ואח שלנו יקר – גבר של רוח, גבר של גלים, גבר של שלג, גבר של אדמה ועבודה, גבר של משפחה ושל אהבה. מחייך בביישנות ומביט בהבנה, מפזר מנות קטנות של שנינות תוך כדי שיחה, ותמיד זורק מילה טובה. מופיע במרכזו של כל זיכרון ילדות, בכל התמונות ובכל הסיפורים המצחיקים. תמיד קאלו-אידי עושה שטות ויוצא ממנה בקלות. מעכשיו השמים רק יֵלכו ויתכהו. רוצים לחבק אותך חזק חזק פעם אחרונה ולצעוק שלא תלך בבקשה. אוהבים אותך כל כך". אבנר אביו סיפר: "יום ההולדת האחרון של נאור, היה יומולדת עשרים וחמש שלו, חמישה חודשים לפני שנהרג. עשינו לו מסיבת הפתעה עם כל החברים, וכשנאור נכנס לבית, מרוב התרגשות 'פספסתי' את הצילום. ביקשתי ממנו שייצא החוצה, ייכנס שוב, ויעשה כאילו הוא מופתע. נאור הסכים, הוא יצא ונכנס חזרה עם אותו חיוך מקסים שלו. עבורי זה סימן של גורל שנחרץ, שנחרץ קודם שהבנתי שזה מה שיקרה. אם לא הייתי מתעקש לצלם שוב, לא היה נשאר לנו סרט יום ההולדת אחרון שלו. זה היה בין האירועים השמחים האחרונים שלנו ביחד, תמונה אחרונה שלו בן עשרים וחמש. בן עשרים וחמש לעולם". נאור גילה עניין וסקרנות במגוון רחב של תחומים וידע ליהנות מכל רגע. נאור היה איש יפה וחייכן, חם, אוהב ואהוב על ידי משפחתו וחבריו הרבים והנאמנים מהמעגלים השונים של חייו. נאור היה רגיש וסובלני לזולת ותמיד מוכן לעזור למשפחה ולכל הסובבים לו. העצב, הגעגוע והחור הגדול שנפער ממשיך ללוות את כל מי שהכיר אותו.