צפתי, יהודה (יהודה’לה)

בן פיה ועמנואל, נולד ביום י"ח בתמוז תרפ"ה (10.7.1925) בתל- אביב. מילדותו היה ער ושובב, מלא מרץ ויוזמה. הוא למד בבית- הספר הפרטי "שלווה" והעירוני "הכרמל" והצטיין בלימודים הדורשים היגיון ומחשבה אך לא אהב מקצועות המצריכים "שפשוף", כפי שהיה מתבטא. כחבר "השומר הצעיר" השואף לחיי קיבוץ, החליט לאחר סיום בית-הספר היסודי ללמוד חקלאות. שלוש שנים למד בגבעת השלושה ואחר-כך בבית-הספר החקלאי על שם כדורי. באותו זמן הצטרף ל"הגנה" ובסיימו את בית-הספר כדורי הצטרף לפלמ"ח ועבר ביחד עם חבריו לגרעין הכשרה בשער העמקים ותל עמל, שם סיים קורס מ"כים. יהודה השתתף בפעולות המחתרת של הפלמ"ח, בהעלאת מעפילים, שחרור עצורים בעתלית ופעולות אחרות. היה מראשוני המייסדים של קיבוץ נירים ועם סיום השירות בפלמ"ח עלה לשם להתיישבות. אדיר היה חפצו להשתתף בפעולות ההעפלה וארגונה ולשם כך הצטרף לקורס ימאים בקיסריה מטעם הפל"ים. כשסיים את הקורס בהצטיינות נתמנה למדריך בו. כעבור זמן-מה השתתף בפיצוץ תחנת-המשטרה בגבעת אולגה. הוא התמסר בהתלהבות להצלת אחים החותרים ארצה, למרות הקשיים שהערימו הבריטים בדרכם. השיג רישיון-הסוואה של דייג וכך עשה לילות כימים על הים. לשם השתלמות נשלח לקורס חובלים בטכניון בחיפה וסיימו בהצלחה, ובאוגוסט 1947 יצא לחוץ-לארץ כדי לעבוד במחתרת ב"עלייה ב'". עם פרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, שוב לא יכול יהודה'לה לעבוד בשלוות-נפש בחוץ-לארץ ודרש מהמפקדה להחזירו ארצה, אולם לא נענה. הוא נסע כמפקד אוניית המעפילים "ירושלים הנצורה" עם 700 מעפילים. האונייה נתפסה על-ידי הבריטים ונשלחה לקפריסין. שם אימן את בני הנוער לקראת גיוסם להגנת הארץ. משחזר לארץ הצטרף ליחידתו בפל"ים כמ"מ ונשלח להגנת ירושלים הנצורה. הוא צורף לגדוד "הפורצים" של חטיבת הפלמ"ח "הראל" והשתתף בקרבות על הקסטל, בית-מחסיר, בית-סוסין, סריס, צרעה, שער הגיא, ובעיר ירושלים בכיבוש קטמון, בקרב שייח'-ג'ראח, פריצת החומה, בקרב המר של נבי-סמואל, ובשורה ארוכה של מבצעי "נחשון" ו"דני". בספר "פרקים במלחמת ישראל" מתוארת השתתפותו כמפקד "שקט ועצור": "כשהותקפנו במשוריינים בכיבוש הראדאר ניהל יהודה צפתי בראש מחלקתו את ההסתערות, הצליח להגיע עם יחידתו בהסתר עד כדי טווח של בקבוקי מולוטוב אל המשוריינים, הצית בהם אש והחזיר את כל מחלקתו בשלום ללא פצועים…" אחרי פריצת חומת העיר העתיקה (בניסיון הפריצה לרובע היהודי), נפצע בתאונת-דרכים ולקה בזעזוע מוח, אך בטרם הספיק להחלים וידו עוד כואבת, דרש להחזירו ליחידתו לקרבות בטענה כי "שתי רגלים בריאות לי". הוא חש עם מחלקתו לעזרת יחידה שישבה במשלט בית-תול צפונית לכפר הערבי קטנה, אחד המשלטים המותקפים קשה ליד מעלה החמישה. הם נתקלו במארב. יהודה עוד הספיק לתת פקודת נסיגה, אך הוא עצמו נפל, ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948). אחרי נופלו הועלה לדרגת סגן. ביום י"א באדר תש"י (28.2.1950) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.