צפרירי, זיוי
בן יעקב ובתיה. נולד ביום ח' בתמוז תרפ"ז (8.7.1927) בעין-חרוד. בגיל רך השפיעו עליו מאורעות תרפ"ט עד כי אמר שהוא ינצח את כל הערבים. לאחר-מכן, כשהיה לנער ולתלמיד, בשמעו מפי אמו סיפורים על פרעות שנעשו ביהודים בארץ רחוקה ונכריה, היה אומר: "כאן בארצנו יש גבורים, גבורים תמיד – בכל שעות היום והלילה, ולא ניתן להכות בנו ולעשות בנו פרעות", ובשעת-מעשה היה מספר לאמו מחיי נער בישראל בתקופה ההיא, כששכנינו שתים עלינו מכל צד, ויש שהיה מרמז גם על מחשבותיהם ותכניותיהם של נערים אלה. למד בגמנסיה "אוהל-שם" ברמת-גן ולאחר-מכן עבר וסיים את לימודיו בבית-הספר החקלאי ליד גבעת-השלושה. בהיותו בבית-הספר סיים קורס מ"כ ונרתם להדרכת-הנוער; בעבודתו זו ידע לסגל לעצמו את תכונת המדריך האידיאלי – מתן פקודה ביד חזקה ויחד עם זה בעדינות, מפקד בשורה וחבר מחוצה-לה. עם סיימו את בית-הספר המחוזי נכנס זיוי כחבר משק עינת והיה לטרקטוריסט – ולמסירותו אין סוף. בראשית בואו לקיבוץ ניגן גם בכינור, אך פסק מזה, כי רצה להידמות לשאר בני-הקיבוץ בכל, שהרי הם לא ניגנו. גם בספורט עסק והתאמן יום יום עד שהגיע להישגים ניכרים. בשנת 1945 בא צו-השעה להתגייס לפלמ"ח, אך הוא לא שש לקראתו, כי האמין שכל בן-משק צריך להיות צמוד למשקו כשנה, או שנתיים. אבל צרכי הישוב ובטחונו הכריעו והוא התגייס לשורות-הפלמ"ח. במסגרת זו היו לו גם ימי-נופש ואז בא הביתה והשקיע עצמו בחקלאות האהובה עליו. בפלמ"ח שהה שלוש שנים והגיע לדרגת מפקד-פלוגה. לקח חלק במאבק ובמרי, בהורדת מעפילים ובפיצוץ בתי-משטרה, וכן בשאר המבצעים הקשים. אך בפרוץ מלחמת-הקוממיות השתתף במבצעים שונים של לחימה ותגמול, כגון הפריצה לתל-ליטוינסקי, כיבוש סלמה ועוד; אז נשלח כמפקד-פלוגה לירושלים, השתתף בכיבוש שייך-ג'ראח, בפריצה לעיר העתיקה, בשחרור רמת-רחל, בקרבות של אזור לטרון ועל ישובי המבואות לבירה. לאחר-מכן הועבר לנגב, לפריצת הדרך אליו. כתום הקרבות עבר לחיל-השריון, השתתף בקורס של טנקיסטים – עד שבא הנצחון. אז חזר למשקו – ולפלחה; ובמשקו, ואף בקרב רעיו, לא סיפר הרבה על עלילותיו, וגם כשסיפר עליהן לא עשה זאת אלא בצניעות ובלי רצון להתבלטות. ניחן בכשרון רב לנתח בקלות ובהגיון מאורעות עולמיים – פוליטיים וצבאיים, אבל כשנקלע לבין ילדים ידע גם להיות ידידם בחיבה וברעות שהראה להם, בקורת-הרוח שגרם להם בשעשועיו ובשובבותו עמהם. איש-חברה היה, אך יקרות היו לו שעות ההתיחדות עם עצמו, כי לבו ונפשו היו נתונים לחיי יצירה ושלום; אבל בהגנה על חיי-אדם, על חירותו וכבודו הרגיש צו עליון, וביחוד שראה באלה את היעוד הלאומי אשר לו היה נתון ומוקדש. בספטמבר 1950 התגייס לצבא-הקבע והגיע לדרגת סגן-אלוף. מטעם צה"ל נשלח לצרפת להשתלם בשריונאות והצליח. בהגיע המועד למערכת-סיני נמצא בקו-האש הראשון, כי היה בין הראשונים לפרוץ לעבר משלטי-האויב. הסתער בראש שריוני-גדודו על המשלט המצרי ברפיח וכעבור פחות ממחצית-השעה היה המשלט ביד גדודו – אבל הוא שוב לא היה, כי נפל בקרב רפיח ביום כ"ז במרחשון תשי"ז (1.11.1956). הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי וביום כ"ב באלול תשי"ז (18.9.1957) הועבר למנוחת-עולמים במשק עינת. הניח אשה. בבית-הספר התיכון "אוהל-שם" נפתח "אולם זיוי", שהוא אולם-עיון לגדנ"עים בפרט ולתלמידים בכלל. סטיפנדיה שנתית נקבעה על-ידי אביו בבית-הספר החקלאי במקוה-ישראל. בחוברת שבט תשי"ז של "ניב הקבוצה" הועלה זכרו. כתום שנה (במרחשון תשי"ח) הוציא קיבוץ עינת חוברת לזכר שניים: חיים אטלס ז"ל (שנפל במבואות ניצנה ביום ט"ז במרחשון תשי"ז) וזיוי צפרירי ז"ל.
