בן מרים ויוסף. נולד בערב ראש השנה, א' בתשרי תשל"ה (17.9.1974), בקיבוץ געתון. אח צעיר למירב ועידית. איציק נולד במשקל 4,700 גרם, עובדה שהפכה עם השנים למקור גאווה עבורו. הוא דאג להחזיק בתואר "התינוק הכבד ביותר בגעתון". כבר בגן ניכר בלבו הרחב וברצונו לתת לאחרים. ביום הולדתו הרביעי בירך את עצמו: "אני רוצה לברך אותי לתת לילדים ממתקים". איציק למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ. כבר בילדותו בלט בכשרונו לספורט ובעיקר למשחקי כדור, ובכיתה ו' הצטרף לקבוצת "הפועל נהריה" לילדים. עיסוקו בספורט לא הפריע לו להשקיע ולהתעניין בתחומים נוספים, וכך מצא עצמו מחזיק בתואר הכבוד "אחראי משק החי". שעות על גבי שעות היה מטפל באפרוחים, מאכיל גדיים ורודף אחרי ברווזים. בתום לימודיו בכיתה ו' עבר עם קבוצתו מהקיבוץ ללמוד ב"מוסד החינוכי אשרת". איציק הפך מילד לנער, ובכיתה ח' זכה בתואר "החתיך של השכבה הצעירה". תואר שהתקבל אצלו בביישנות מסוימת, מהולה בגאווה רבה. שיאים נוספים בהם החזיק היו: אלוף השכבה בהורדת ידיים ובעל כושר האכילה האדיר ביותר. בכיתה ט' הכיר את לי, ונרקמה ביניהם אהבה גדולה שנמשכה ארבע שנים. אבל בית-ספר זה לא רק אהבות, צריך גם ללמוד. איציק לא הבין מעולם, מדוע יש לשבת בכיתה, בזמן שאפשר לטייל עם החבר'ה לגן הבהאי, או לשחק כדורסל. מורתו עדה כתבה: "צליל השם איציק מעלה לפני דמותו של אילן צעיר, חסון ומלא לשד. ראיתי את איציק גדל והולך במהירות אל רום השמים, כאותו אילן צעיר. כולו נחפז להתפשט בעוצמה ובלהיטות, נושם נשימות גדולות בחשק, כדי להספיק. …כשאיציק החליט ללמוד ולעמוד בהתחייבויותיו כתלמיד, עשה זאת בעקשות. בחושו הבריא למציאות הממשית עמד בשתי רגליו על הקרקע. חזק למדי היה חוש ההסתכלות שלו, כל מה שעבר, כל מה שהתנסה בו, נעשה גורם בנוף חייו". וכדברי מורתו, במחצית השנייה של כיתה י' חל שיפור משמעותי ביחסו של איציק ללימודים ובהישגיו וכשנתבקש, שנה לאחר מכן, להגיש עבודת גמר, בחר באופן טבעי להתמקד בתחום שאהב, גידול הבננות. הוא החליט לבדוק את נושא ההשקיה בבננות ועמל על כך ימים רבים, ברצינות יתירה, שלא נראתה אצלו לפני כן. ועמלו אכן הניב פרי. איציק בדק את השפעת ציפוף הטפטפות בהשקיה במי קולחין, על מדדי גדילה ויבול בבננות, והשיטה שמצא משמשת היום את מגדלי הבננות. על עבודה זו זכה בהערכה רבה. בודק העבודה, ד"ר ע. להב ממרכז וולקני, כתב: "העבודה כתובה בגישה אישית ובלשון יפה ונקייה. ללא ספק יכול היה איציק להיות חוקר מבריק בעתיד". איציק מצא זמן לפעילות חברתית בבית-הספר, היה חבר בוועדת התרבות ובוועדה צופית ושימש כאיש התאורה המסור. בכיתה י"ב יצא עם בני קבוצתו למחנות המוות בפולין. כשחזר, אמר: "חובה על כל יהודי לנסות להבין". איציק לא היה טיפוס של מנהיג, אך בהחלט היה כריזמטי ודומיננטי. ידע לצחוק, לעשות חיים ולקחת הכל בקלות. הסתדר עם כולם, תמיד נתן מלה טובה וחיוך אופייני, גם לאותם שנמצאו בשולי החברה. בשלהי מרץ 1993, גויס איציק לשירות חובה בצה"ל. הוא עבר בהצלחה את המבחנים והגיבוש לפלס"ר הנח"ל ויצא לטירונות קרבית. איציק עשה הכל כדי להקל את השירות עליו ועל הסובבים אותו. תמיד דאג שיהיו לו ספרים מכל תחום, בירר וחקר מה יהיה השלב הבא במסלול, ולפני כל מסע ערך רשימות מדוקדקות כדי לא לפקשש אף פרט. על אף השירות הקשה, מעולם לא התלונן. להיפך, סיפר על כך בבדיחות הדעת. איציק עבר קורס נהגי נגמ"שים ויצא להמשך מסלולו הקרבי בבסיס הנח"ל הסמוך לערד. הוא אהב את הצבא ואת רעיו לנשק. חבריו לצוות סיפרו כי היה חבר אמיתי, שתמיד עזר ותמך, חייך וצחק. ביום ה' באדר תשנ"ד (15.2.1994), נפל איציק בעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים שאירעה במהלך תרגיל אימונים. בן תשע עשרה היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בקיבוץ געתון. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקדו: "איציק הפגין מסירות רבה מאוד לחבריו ושימש להם עמוד התווך. הוא היה הכוח המניע והמעודד. איציק היה מהחיילים הבולטים בצוות ברמת ההישגים, במשמעת ובאחריות. כל משימה שהוטלה עליו בוצעה בצורה הטובה ביותר". בני משפחתו הקימו לזכרו גן הנצחה ופינת זיכרון בקיבוץ געתון, בו נולד וגדל. בני קבוצתו, "סנונית", הוציאו חוברת לזכרו של איציק ובה כתבו: "בלכתך, נתלשו שתי כנפיה / של הסנונית מגעתון. / והסנונית הזאת, שהיתה חלק ממך ואתה / היית חלק כל כך חשוב ממנה,/ לא תוכל לעוף עוד לעולם…".
