צלניק, שמואל (“שמוליק”)

בן אביגדור ושושנה. נולד ביום א' באדר תש"ז (21.2.1947) בגרמניה. על הוריו, מניצולי השואה, עברו כל זוועות הגיטאות בלודז' ובאושוויץ. לבסוף, בשנת 1948, הצליחו לעלות לארץ עם שמואל התינוק. בשנת 1954 עברו לכפר-מעש בפתח-תקווה משכונת-התקווה, שבה התיישבו בראשית בואם. שם למד שמואל בבית-הספר היסודי על-שם הס. מטבעו היה שמואל ילד שקט ונחבא אל הכלים אבל יחד עם חבריו היה אוהב לבלות במשחקים בעליצות בנסותו לגלות את הטוב שבחיים מתוך בת-שחוק על שפתיו. אחרי שסיים את בית-הספר היסודי פנה שמואל אל בית-הספר הימי המקצועי "מכמורת" וכשהיה חוזר בחופשות שיתף את חבריו בכל חוויותיו. הוא הרגיש שהים הוא משאת-נפשו והיה אוהב לבנות אניות קטנות ולבלות אך ורק בים. בן ט"ז היה כאשר כרת את בריתו עם הים. הוא התחיל בהפלגת הבכורה שלו, בעבודה בצי הסוחר הישראלי. הוא היה מרבה לנסוע ליבשות רחוקות ומהן היה מביא אתו מטען עשיר של חוויות ורשמים מן המראות וממנהגי-האדם השונים. מסירותו להוריו ואחותו לא ידעה גבול, אבל יחד עם זה, מקץ שלוש שנים לשירות חלוצי בתנאים לא קלים, גויס לחיל-הים; זה היה במאי 1966. נפשו היתה מחושלת אז לקראת משימתו החדשה. בשירותו עבר קורסים רבים וכל הזמן שירת כמנוען במשחתת "אילת", אתה יצא להפלגות שונות ובגאווה נשא את שמה. כך עברו הימים עד שהגיעו ימי-החרדה שלפני מלחמת ששת הימים. בימים ההם הצטער שמואל שלא עבר אתה את המלחמה בפעולה קרבית. שמואל הפליג במשחתת אך לא לאורך ימים, כי ביום י"ח בתשרי תשכ"ח (21.10.1967) הותקפה המשחתת על-ידי טילים מצריים וטובעה מול חוף רומני שבצפון סיני ועם טיבועה מצא גם שמואל את מותו. מאחר שגופתו לא נמצא במצולות-הים הוצבה לזכרו מצבה בחלקת-הנעדרים שעל הר-הרצל בירושלים. לאחר-מכן הוצבה לו מצבה לחוד בבית-הקברות הצבאי בחיפה. החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.