צלניקר, יוסף-שבתי
בן איטה ואלכסנדר, נולד ביום כ"ג באלול תרפ"ו (2.9.1926) בעיר העתיקה בירושלים. למד ב"תלמוד-תורה" ואחר-כך בבית-הספר היסודי "תחכמוני" בתל-אביב. היה חבר "הנוער העובד" וה"הגנה". בתקופת המאבק בבריטים עבר למחתרת אצ"ל (בכינוי "שאול") ובית אביו בעיר העתיקה נעשה מקום פגישה לאנשי המחתרת, ובימים אחרים, היה מכנס בו למסיבות את חבריו מ"הנוער העובד" לשם הסוואה והרחקת חשדות של הבולשת הבריטית ועוזריה. ההסוואה לא הועילה ואחרי ראש השנה תש"ח נאסר. לפני מאסרו הוטל עליו מטעם אצ"ל התפקיד להביא לרחבת הכותל המערבי את השופר לתקיעה במוצאי יום-הכיפורים (אותה תקיעה מסורתית, שאנשי האצ"ל ובית"ר היו מבצעים מדי שנה בשנה על אף שמירתה המעולה של המשטרה הבריטית למניעת התקיעה האסורה מטעם ועדת-הכותל הבינלאומית). מבית הסוהר "קישלה" שלח, באמצעות רבם של האסירים, פתק אל הוריו, שיעשו את כל הדרוש כדי שהשופר יגיע לתעודתו לבל תבוטל התקיעה בגלל מאסרו. מה"קישלה" נשלח למחנה-המעצר בלטרון. עם תחילת הפינוי הבריטי מהארץ בעקבות החלטת עצרת האו"ם על סיום המנדט וחלוקת הארץ ויציאת הבריטים ממחוז הדרום הועבר למחנה עתלית. כשנודע לו כי הוריו עומדים לעבור לעיר החדשה (בימי ההתקפות הערביות והמצור למחצה על העיר העתיקה) כתב לאביו שלא יעשה זאת, כי את העיר העתיקה אסור לנטוש, ואם יעשו זאת יילך אחרי שחרורו לדור בלעדיהם בעיר העתיקה. כששוחרר מעתלית בסוף החורף כבר היתה כל הארץ חזית. בדרך הביתה השתתף בתל-אביב בפעולות הצבאיות של ארגונו נגד הערבים ביפו. משהגיע בשיירה לירושלים ביקש מהסוכנות היהודית המלצה לקבלת רישיון כניסה לעיר העתיקה, אך המשטרה הבריטית סירבה לתת לו רישיון זה. על-כורחו נשאר בעיר החדשה והשתתף בהגנתה יומם ולילה. אור ליום י"א באייר תש"ח (19.5.1948), יום לפני נופלו, נפרד מאביו שניסה להשהותו מעט: "עלי לחזור לתפקידי. אם אזכה – אחזור; אם לא אזכה – אל תצטערו. המדינה בדם נקנית". והוא השאיר קופסת-מזכרת בידיו למשמרת. למחרת, לאחר שהאב התגייס אף הוא והוצב לעבוד כ"אח" ולהעביר אלונקות הרוגים לבית-חולים צבאי – מצא ביניהם את גופת בנו. הוא נקבר בשייח'-באדר א'. ביום כ"ח באלול תש"י (10.9.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.
