צין, זוהר זהבית

בת ציפורה לוי וזאב-ניסן. נולדה ביום ז' בסיוון תשמ"ז (4.6.1987) בבית החולים "הקריה" שבתל-אביב. אחת מתוך שלישייה, אחות להילה וחלי. נסיכה קטנה עם חיוך של מלאך, שנולדה בניתוח קיסרי במשקל 1,380 גרם וגובהה ארבעים סנטימטר. שמה ניתן לה על שם סבתא זהבה, אם אמה. בעשרים הימים הראשונים לחייה, אכלה זהבית דרך זונדה. קרוב לחודש לאחר מכן יצאה מהאינקובטור, והועברה לעריסה מחוממת. יום מאושר היה היום שבו הוצאה עם שתי אחיותיה מבית החולים, ומשקלה כבר עומד על 2,100 גרם. הבריתה שנערכה ב-6.10.1987 הייתה אירוע חגיגי ומרגש. שלוש האחיות המתוקות הולבשו בשמלות לבנות, מקושטות סרטים אדומים. זהבית הייתה תינוקת יפהפייה – שיערה בלונדיני ופניה עגולות, אפה כמו כפתור, מקשקשת ומדברת, וכל הזמן מחפשת תעסוקה. זכורים היטב ההתהפכות הראשונה מהבטן לגב, אחיזתה הראשונה בבקבוק, השן הראשונה שיצאה, הישיבה הראשונה, ההתיישבות על הסיר. ובהמשך – זהבית עומדת לבד, אוחזת ברהיטים או בקיר, הולכת-רוקדת, קמה ומתיישבת. עוד מעט, וזהבית מחזיקה דברים ורצה בבית, אומרת "לא" ומזיזה את הראש לשלילה. היא מנענעת בראשה לאות שלום למי שהולך, ומוחאת כפיים בעדינות. ילדותה של זהבית עברה בחולון, שם ביקרה בגני ילדים שונים והייתה נמרצת, חברותית ופעילה. כשהייתה בגן חובה, החלה ללמוד בלט. היא עלתה לכיתה א' בבית הספר על שם א"ד גורדון בחולון, אז החלה לכתוב יומן חיים שבו הביאה לידי ביטוי את כישרון הכתיבה שניחנה בו ואת יכולת ההבעה שלה: "אני כבר גדולה, בת שש, עולה לכיתה א'. הכרתי את חבריי ללימודים. ביום הראשון מעט פחדתי, אבל חופית חברתי עוד יותר פחדה, ואני הייתי צריכה להרגיע אותה. להיות בכיתה א' זה לא כל כך קל, מתחילים להתבגר וללמוד…" בכיתה ב' כתבה: "התורה לא כל כך קלה, אבל המקצוע האהוב עליי הוא חשבון. קיבלתי תעודה טובה מאוד." את כיתה ג' היא מסכמת במילים: "היה כיף מאוד. כיתה ג' מאוד קלה. התחלנו ללמוד אנגלית. … קיבלתי תעודה יפה עם ציונים גבוהים, אז שלום בשנה הבאה." בכיתה ה' החלו שלוש האחיות להשתתף בחוג משפטים. כותבת זהבית ב-12.5.1998: "איזה כיף, היום הלכנו לטיול לבית המשפט העליון. בחוג למדנו דברים חשובים על בית המשפט, צפינו במשפט, לא כל כך הבנו, אבל לא נורא, העיקר שחווינו את החוויה…". בסיום כיתה ה' היא כותבת בגאווה: "קיבלתי את התעודה הכי טובה בכיתה עם ציונים גבוהים…" באביב 2000 נחגגה ברוב פאר והדר בת המצווה של השלישייה המיוחדת. הייתה זו מסיבה שלא תישכח, ואת החלק האמנותי סיפקו זהבית ואחיותיה בריקוד משובב נפש של השיר "אני לא סינדרלה", ובקריאת דרשה שפירטה את סדר יומן ואת אהבתן זו לזו ולאח שי, הצעיר מהן בשנה וחודשיים. כשהייתה האם הולכת עם ארבעת ילדיה ברחוב, הם נראו כרביעייה. שלישיית הבנות היפהפיות היוו יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה, ועשו את הכול ביחד. גם אם היו לעתים מחלוקות, דגלה זהבית בכלל: "את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית." כלפי חוץ, נשמרה תמיד הרוח הטובה. באחד הימים הציעה זהבית לפתוח מועדון: "בצ'יק אני אוספת אלף איש," אמרה. זהבית הייתה מלאת שמחת חיים, ותמיד מוקפת בחברים. יחד עם חברותיה הטובות מבית הספר היסודי עברה לשלב הבא, ללימודים בחטיבת הביניים "גולדה מאיר" שבחולון. הבנות הבטיחו זו לזו כי לנצח תהיינה חברות, וכי תזדקנה ביחד. בקיץ 2001 עברה המשפחה לשכונת קריית שרת שבחולון. זהבית הייתה מאושרת: התחלה של חיים חדשים, מלאי אהבה, חום, אושר ושלווה, אלא שהאושר נגדע כעבור פחות מארבע שנים וחצי. בקיץ 2002 עברו האם ובנותיה לגור באשדוד, תחילה מול חוף הקשתות, ואחר כך התמקמו ברובע ה"סיטי". לא קל היה לזהבית עם המעבר, אך בהיותה הדומיננטית במשפחה הצטרפה אל אמה לכל הסידורים, וסייעה לאחיותיה להסתגל. "את היית כאימא קטנה, דואגת ומלטפת. כן, לקחת על עצמך את התפקיד," סיפרה האם. שלוש האחיות נאלצו, בשל קשיים ביורוקרטיים, להירשם לבתי ספר שונים, וזהבית החלה את לימודיה בבית הספר התיכון "מקיף ז'". לא חלפו שבועיים מיום שהגיעו לאשדוד, וזהבית המנהיגה כבר הייתה מוקפת בחברים חדשים. גם כאן, כמו בילדותה, הפך ביתה למוקד חברתי שבו נטוו התכניות לבילויים ולמסיבות. מספר אחד מידידיה: "תמיד יש מלך ותמיד יש מלכה בכל חברה או משפחה, אצלנו בחברה זהבית הייתה המלכה… את היופי שלה קשה לתאר, כי לא בכל יום אתה פוגש את תגלית השנה." מעל לכול אהבה זהבית את משפחתה שאליה הייתה קשורה מאוד. היא האמינה שצריך לתת כדי לקבל, וכשנותנים יש סיפוק גדול יותר מאשר כשמקבלים. תמיכתה באחרים הייתה אין-סופית, והיא נרתמה לעזרה בכל עת. בחופשות מהלימודים עבדה במקום עבודתה של אמה, שם אהבו אותה בשל חריצותה, רצינותה, יחסה, נימוסיה, והתנהגותה המופתית. "אני לא אשכח את היום הזה בחיים," כך כתבה זהבית לאחר שהכירה את חברה הראשון לירון. חודש תמים נמשכה חברותם. "להיות עם לירון ביחד זו הייתה תקופה טובה," היא כותבת ביומן. מאותו יום ואילך, לא חסרו לזהבית מחזרים. יחסיה עם החבר החדש, אבי, נמשכו חודשים מספר. לאחר שנפרדו נשארו השניים ידידים, כפי שנהגה זהבית תמיד: להישאר ידידה של כולם. בדצמבר 2003 הכירה את עומרי, וחברותם נמשכה כחצי שנה. עומרי נהרג ב-10.10.2005, וזמן רב נדרש לזהבית להתאושש. ביום שבו נהרג שלח לה עומרי הודעה: "זהבית אני רציני, תני צ'אנס לקשר בינינו." כשהייתה זהבית חברה של לירון, שגר בחולון, הפסיקה לכתוב את קורות חייה. יום קודם לגיוסה ישבה זהבית וכתבה מכתבים לאחיה האהובים. בדיעבד, התברר כי היו אלה מכתבי הפרידה שלה. "אחותי המהממת…" כתבה להילה, "שתדעי שאני אוהבת אותך הכי בעולם… ואני אתגעגע אלייך מאוד, מקווה שגם את אליי… שלך באהבה ענקית, לנצח…". לאחות חלי כתבה: "לברבית הכי יפה בעולם! … אני רוצה להגיד לך תודה… על כל התקופה הזאת שאת רק נותנת, תומכת, עושה בשבילי הכול ולכל דבר מוצאת פתרון… מגשימה לי כל משאלה… תזכרי שאני אוהבת אותך מאוד…" ולאחיה כתבה: "שושי החתיך! תהיה ילד טוב שאני לא פה… תזכור ש… אני אוהבת אותך!" זהבית התגייסה לצה"ל ב-16.11.2005. תחילה שירתה בצפון, בבסיס מודיעין, אך ביקשה לעבור ולשרת קרוב לבית כדי שתוכל לתמוך באמה. לשם כך הסכימה לשמש בתפקיד נהגת, אף כי לא אהבה זאת. היא הוצבה בחיל הלוגיסטיקה, ושירתה במז"י (מפקדת זרוע היבשה), במפקדת אוגדה 143. אף שהספיקה לשרת ביחידה תקופה קצרה, הייתה התאקלמותה מהירה מאוד. זהבית רקמה מערכת יחסים ייחודית עם חבריה ליחידה והפכה לחלק בלתי נפרד מהאגף שאליו השתייכה. היא הייתה מסורה לעבודתה ולמערכת הצבאית והתבלטה כחיילת חברותית, נעימת הליכות, בעלת הומור, מקובלת ואהובה על הכול. גם כאן גילתה רצון לעזור ולסייע בכל עת. שמונה חודשים לפני שנהרגה, החלה מערכת היחסים של זהבית עם מאור. זאת הייתה אהבה כנגד כל הסיכויים, מסביב הערימו כולם קשיים, אך השניים התעלמו והמשיכו לבלות יחד. לבה של זהבית היה נתון למאור, ומבחינתה מצאה את הגבר המיועד לה. ב-7.2.2006, יומיים לפני נפילתה, גילתה לאמה באושר כי מאור אמר לאחיו שחדרו הוא "הממלכה של זהבית ומאור." כאשר הציעה לה האם להינשא למאור, הייתה תשובתה: "אימא, אני צריכה לסיים את השירות הצבאי, אני אלמד באוניברסיטה ראיית חשבון וגם מאור יסיים את השירות ויתחיל ללמוד. אחרי שנסיים את הלימודים אנחנו נתחתן, כבר דיברנו על זה." דקות מספר לאחר מכן הרימה זהבית את ידיה לכיוון השמים ואמרה "תודה רבה לך בורא עולם על מה שנתת לי." זהבית ידעה שהיא יפה ומושלמת, אך לא הייתה זקוקה לפרסום – היא חלמה על חיים שקטים, מלאים אהבה, ועל הקמת בית ומשפחה. אך את חלומותיה, לא הספיקה להגשים. זהבית נפלה בעת מילוי תפקידה ביום י"א בשבט תשס"ו (9.2.2006), בתאונת דרכים מחרידה. היה זה יום גשום וסוער במיוחד, הכביש חלק, ונהג הרכב שבו נסעה זהבית, מפקדה הישיר, נהג במהירות מופרזת. סמוך לקיבוץ נחשונים, בכביש 6, איבד הנהג שליטה על הרכב. הרכב סטה מן הכביש ונכנס במעקה בטיחות; זהבית נהרגה במקום. אלפים רבים ליוו את זהבית, בת תשע-עשרה במותה, לדרכה האחרונה בבית העלמין הצבאי באשדוד. היא הותירה הורים, שתי אחיות תאומות ואח. מילותיה האחרונות לאמה, בטרם נהרגה, היו "אוהבת אותך, נדבר בערב." הספידה את זהבית מזל אבוחצירה: "זהבית, עומדים אנו פה, בוכים וכואבים את לכתך מאיתנו בטרם עת. … עוד בשיא פריחתך נלקחת מאיתנו, והאדמה מתבוססת בדמייך, ילדתנו האהובה. … ילדה יפה שלנו, פרח שנקטף מתוך שיח של פרחים … כקרן אור של זהב וזוהר תישארי בליבנו, ונשמתך הטהורה תלווה אותנו תמיד." במלאות שלושים יום לנפילתה, ספדה לזהבית דודתה ענת ימין: "… ילדה יפה שלנו / חודש ימים שאת לא איתנו / הכאב הולך ומתחזק ובליבנו מהומה / … / את צחוקך המיוחד כל כך – / לעולם לא נשכח. // במחיצתך אפשר היה לחוש את הקצב, / ולא היה מקום לעצב / כל אחד את העליצות בך הרגיש, / ולכן אי אפשר היה כלפייך להיות אדיש. // .. / תנוחי על משכבך ברוך / יהיה זכרך ברוך!" אמה של זהבית כתבה לה מכתבים רבים המביעים את געגועיה העזים, ואת חוסר ההשלמה עם אובדן הילדה האהובה. "זהבית, ילדה קטנה של אימא! לא אשכח ולא אדום עד אשר גופי יפסיק לנשום ונשמתי תגיע למרום לפגוש את נשמתך. … גדלת ולמדת לאהוב מתוך ערכים, דרך ארץ ואהבה, וזה מה שהותרת אחרייך. … אין דבר שיכול למלא את החלל שהותרת אחרייך, ואין דבר שיכול לרפא את הכאב. אוהבים אותך ולעולם לא תמושי מליבנו." הספידה את זהבית אחותה הילה: "זהבית, זהבית, אני יכולה להגיד עוד מיליון פעם את השם שלך, אני לא מעכלת, לא מאמינה שהגעתי ליום שאני אעמוד פה בבית העלמין ואדבר איתך ככה ולא פנים מול פנים. … לאן נעלמו כל החלומות של הדברים שנעשה ביחד? … לקחו לי אותך נשמתי התאומה…" בטקס האזכרה שהתקיים במלאות שנה לנפילתה של זהבית, נשאה דברים האחות חלי: "… כל יום הוא יום הזיכרון בשבילי. … היא לא תתחתן לעולם, לא יהיו לה ילדים, היא לא תיסע לטיול ארוך וגם לא תחזור ממנו, היא אף פעם לא תשתחרר מהצבא, כשכל חבריה ישתחררו ויקבלו תעודה – היא לא תהיה שם. … אני רוצה שתדעי שאני ממשיכה בשבילך, כי זה מה שאת היית רוצה לראות. אוהבת תמיד." כתבה אמה: "את, שנתת לכולם את ההרגשה שאת כל כך גיבורה ומנצחת, ואינך מפחדת משום דבר. היית כל כך שברירית ועדינה וליבך היה קטן ורך כשל ציפור. … כל כך אהבת את החיים, אהבת את כל העולם, אבל לא ברור לי מדוע אהבת את השיר 'סוף העולם'. האם ידעת שזהו סוף העולם בשבילך?" אוהביה של זהבית-זוהר ערכו חוברת זיכרון הנושאת את הכותרת "ים של דמעות אחרייך נשפך…" ובו איגדו הספדים, מכתבי פרידה ושירים. מאור, חברה של זהבית, הקדיש לה את שירו של פבלו רוזנברג "שימי נר על החלון", וכתב: "תדעי ששינית אותי מקצה לקצה ולימדת אותי את המושג 'אהבה'. … שמונה חודשים של אושר, הנאה, שמחה, ואף לא טיפה של עצב! … עוד לא הספקת לגלות עולם, דברים חדשים ומשמעויות שונות, אבל אני משתדל לחשוב על מה שגילית וזה היה את חיי אהבה שבין גבר לאישה והנתינה שהייתה בינינו. … אני אוהב אותך לנצח מושלמת שלי, וקשה לי בלעדייך." העיתונות הכתובה והאלקטרונית סיקרה את התאונה שבה נספתה זהבית, והמקומון "השבוע באשדוד" הקדיש לה כתבה נרחבת. לזכרה של זהבית הוקם אתר הנצחה באינטרנט ובו קורות חייה, גלריית תמונות, קטעי עיתונות, דברי חברים ועוד. כתובת האתר: http://www.zehavit.co.il. כתב רותם אלוף: "… זהבית, נעלמת לנו בטרם עת. השארת חלל עצום שאף אחת לא תוכל למלא. היית אישה מדהימה, מתוקה, יפה, מיוחדת ממש… לא אשכח את החיוך המתוק שלך, את השיחות שהיה כיף לנהל איתך, פשוט מתגעגע אלייך…" כתב אסף ונגר: "הילדה הכי יפה! איך נעלמת? בלי התראה, בלי רמז … החיוך שלא יורד מהפנים בשום מצב, הבחורה שדואגת לכולם. תמיד היית מובילה. את חסרה לי מאוד. … בחיים לא אשכח אותך. את תמיד תהיי בלב ובראש. חושב ומתגעגע…" שגיב שני כתב את השיר "משלוש יוצא אחד": "למה אלוקים? למה לקחת אדם כה מיוחד? / 'עם המוות', הוא אמר, 'צריך להתמודד'. / בכל אופן כל גופי עכשיו רועד… / כמה כאב וכמה סבל… / בנות שמונה-עשרה וחצי / וכבר יודעות מה זה אבל… נזכור לעד ולעולם, לא תמושי מליבנו… אהבנו, אוהבים ונאהב תמיד…" כתב ניצן לוי, בן הדוד של זהבית: "… לא הספקת להקים משפחה ולהביא ילדים, אבל הבאת את האור לכולנו. בכל מקום שהיית בו הכנסת שמחה וזוהר. … הלכת לעולם טוב יותר, שממנו תוכלי לשמור עלינו. … היית ונשארת חלק בלב שלנו." זהבית הונצחה באנדרטת זיכרון בפיקוד שבו שירתה, בפינת זיכרון בבית ספרה, ובציון שמה במקום שבו נהרגה, בכביש 6.