צימרמן, משה

משה, בן סימה ונתן, נולד ביום כ"ט בטבת תשי"ג (16.1.1953) בחיפה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "הריאלי" בחיפה. אחרי-כן סיים שם גם את לימודיו התיכוניים, במגמה הביולוגית. מושיקו, כפי שקראו לו חבריו ובני משפחתו, היה תלמיד מצטיין במשך כל שנות לימודיו, ואף סיימם בהצטיינות. מוריו וחבריו לכיתה אהבוהו בשל היותו שקט וצנוע, רציני, הגון ומסור. הוא היה חבר בתנועת הנוער "הצופים", וב"מכבי" חיפה, שם התאמן בשחייה, בהרמת משקולות ובאימוני קראטה. משה אהב בעיקר את השחייה והשתלם בקורס למצילים חובבים. הוא היה בחור שמרני, בעל מנהגים ונימוסים טובים. מעולם לא התהדר בלבושו, ומעולם לא איבד את שלוות נפשו ולא צעק על איש. מנעוריו היה בעל רוח ספורטיבית במובן הרחב של המילה, היה ישר וכן, לא שיקר ולכן גם האמין לכל אדם. חבריו נתנו בו אמון מלא וידעו שאפשר לספר לו סודות ולשפוך לפניו את הלב. טוב לב היה ומוכן לעזור בכל ליבו לכל אדם. מעולם לא חשב להרע, לסכסך או לדבר בגנות אדם מאחורי גבו. מטבעו היה עניו, לא התנשא על שום אדם ולא גרם לאיש תחושה של אי-נוחות או נחיתות. הוא דן אנשים לפי טיבם וסגולותיהם ולא לפי מוצאם או מעמדם, ולכן כיבדוהו רבים, החשיבו את דעתו ורצו בידידותו. מערכת יחסיו עם בני משפחתו הייתה מיוחדת במינה, רצופת כבוד והערכה הדדיים. הוא אהב את הוריו, החשיב את דעתם ורחש להם כבוד ודאגה. משה גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1971, והוצב לחיל התותחנים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למשנים טכניים, בקורס למודדים ובקורס למפקדי חת"מ, הוצב לשרת ביחידה ברמת הגולן, כמשנה טכני. משה התייחס ברצינות לתפקידיו ומפקדיו, שהכירו בכישוריו, קידמו אותו בתפקידי הפיקוד בסוללה. במהלך שירותו כסמל משנים טכניים נפגמה ראייתו, והוא יכול היה לבקש העברה ליחידה עורפית. אולם הוא דחה את הרעיון בכל תוקף, מתוך אמונה והשלמה עם החובה לשרת בתפקידו וביחידה קרבית. הוא היה מאורגן ומציאותי, כיבד סדר ומשמעת, והקפיד עליהם גם בסוללה שלו. משום כך הייתה הסוללה אחת המאורגנות והמסודרות בגדוד. אולם יחד עם הדאגה למשמעת ידע משה לדאוג גם לחיילים שלו, אפילו יותר משדאג לעצמו. כל חיל שנתקל בקושי או בבעייה, ידע כי יוכל לפנות למשה והוא ידע לעשות את הדרוש. בשעות הפנאי הרבה משה להיות מכונס בתוך עצמו ולהתעמק בקריאת ספרים. הוא אהב בעיקר את לימודי המתמטיקה, וידע לשלב את ידיעותיו עם צורכי תפקידו. כל תקופת שירותו עברה עליו ברמת הגולן. כחדשיים לפני יום הכיפורים רצו מפקדיו להעלותו לדרגת סמל ראשון ולמנותו כאחראי על משנים טכניים בגדוד כולו, אך מפקדו הישיר בסוללה סירב, כי לא רצה לאבד אדם מסור ומוכשר כמותו. משה המתין לשחרורו מהצבא כדי לחזור לחיים האזרחיים, ללמוד באוניברסיטה ולבסס את עתידו. במלחמת יום-הכיפורים השתתף משה בקרבות הבלימה ברמת הגולן. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), בהתקפת טנקים סוריים באזור נחל גשור, הוא נפצע ובשעת העברתו לטיפול בעורף נפגע שנית באש האויב ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מפקדיו וחבריו אהבוהו על שום התכונות הטובות שגילו בו – יושר, אהבת הבריות, יזמה ורצון כן לעזור ולבצע". רשימה לזכרו פורסמה בחוברת שיצאה לאור מטעם בית-ספרו בחיפה.