צייאדה, מור מרדכי

בנם הבכור של יעל ואליסף. נולד ביום י' באלול תשמ"א (9.9.1981) בחיפה. אח לחמוטל, יהלום, אוריה, אבישי ואמיתי. מור היה שם החיבה שלו וכך קראו לו כולם, אך שמו היה מרדכי, על שם דודו שנהרג בתאונת דרכים מעט לפני היוולדו. מור היה גם בן בכור וגם נכד בכור אהוב על כל בני המשפחה המורחבת. כתבו דודותיו: "הרבה שמחה הביא לביתנו 'נכד הביכורים' והוסיף לשמות כולנו עוד תארים. סבא וסבתא, דוד, דודה והורים. עטפנו אותו בהמון אהבה, כל מילה שהוציא מילאה אותנו גאווה. למדנו ממנו הרבה שירי ילדים וגם יצאנו איתו במחול וריקודים. וגם כשהקמנו משפחות משלנו השירים שלמדנו יחד איתו ליוו אותנו". משני הסבים ירש את אהבת התורה והמצוות. אביה של האם יעל הוא דמות ידועה בטירת הכרמל, מורה ומחנך. מהסבתות ירש את הצניעות והענווה, ומהוריו קיבל את היחס והאהבה לבריות, כיבוד אב ואם ואנושיות. הוא חונך לאהבת ארץ ישראל ותורת ישראל. אימו מורה במערכת החינוך בישוב ואביו רב בית חולים במרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל. מור גדל בטירת הכרמל, התחנך בגַנָהּ של הגננת פרחיה גבאי, שכתבה לאחר מותו: "מור בן לאליסף ויעל, משפחה יחידה ומיוחדת, מצטיינת בערכים ואהבת האדם, דוגמה ומופת לעם ישראל. ילד ראשון למשפחת מחנכים. // מור מתולתל, יפה עיניים, חיוך של זהב משוח על שפתיו, אור בעיניים, נעים הליכות, בולט בידע הרב ובשפה העשירה, והוא רק בן שלוש // מנהיג במעלותיו, צנוע באופיו, מהווה דוגמה לחבריו, והוא רק בן שלוש // בימי ראשון בריכוז הבוקר הפגין את ידיעותיו הרבות בפרשת השבוע, בהתלהבות ובחן רב דאג לשתף אותנו בפסוקים המיוחדים לאותה פרשה, והוא רק בן שלוש // בכישרונו ובידע הרב משך כלפי מעלה את רמת השיחות והסיפורים. ילד שמח ועליז, אהב לעזור לכולם, כילד בוגר ואחראי, והוא רק בן שלוש // אהבנו אותו וחיכינו לו. אסון קשה פקד אותנו, עלם חמודות נלקח מאיתנו, והוא רק בן עשרים ואחת". מור למד בבית הספר היסודי "אפרים צמח" והמשיך בחטיבת הביניים ובתיכון בישיבת "יבנה" שבחיפה. הוא היה תלמיד חרוץ ומקובל על חבריו. אבישי, אחיו, סיפר: "אני זוכר שלדבר איתו זה היה תענוג, הוא ידע להקשיב באמת, להקשיב עם העיניים ולא באוויר, להקשיב באמת, וגם לילדים קטנים. הייתי תופס הזדמנויות מהבית לבית הכנסת וחזור רק לדבר איתו, לא משנה על מה, רק שיקשיב, שיהיה איתי… אם מישהו שמע בדיחה בבית, רץ לספר למור כדי לראות אותו צוחק, קורן משמחה, זה היה מצליח לשמח את כל מי שבסביבה וגורם להם לצחוק רק מלראות אותו צוחק. לפעמים היינו מבקשים: 'חכה לי, אני רוצה להיות שם כשתספר לו', ורבים על מי יספר את הבדיחה. היה בו כוח דיבור חזק. מילה שלו לא הייתה מלמול, או רצף של מילים שלא קשורות לאומר אותן. זה תמיד היה חי… מילה שלו הייתה מילה, היינו משתמשים הרבה ב'מור אמר'". מור הצטרף לתנועת "בני עקיבא" בסניף טירת הכרמל, ולימים הפך למדריך אהוב ונערץ על חניכיו. הוא אהב מאוד את חניכיו והחדיר בהם את אהבת התורה, אהבת הבריות ואהבת ארץ ישראל, ערכים עליהם גדל ואותם חי בעצמו. רבות משעות הפנאי שלו הוקדשו לפעילות ב"בני עקיבא", ויחד עם צוות ההדרכה המתחדש הסניף התחזק ושינה פניו, והחל לשמש כמרכז פעילות חברתית לנוער הדתי-לאומי בטירת הכרמל. בתום לימודיו התיכוניים עבר לישיבת ההסדר "מדברה כעדן" במצפה רמון, שם הצליח לממש את אהבתו הגדולה לתורה. מור נהנה מכל רגע בישיבה: מהלימוד, מהחברים ומהאווירה. שמחת החיים הרבה שבו, צניעותו ופשטותו דבקו בכולם. כאשר עמד לפני גיוס לצה"ל החליט להתגייס לחטיבת "גולני" ולהיפרד מחבריו שבישיבת ההסדר; כלומר, למלא את חובתו בשירות סדיר לתקופה מלאה של שלוש שנים מבלי לקבל הקלות של בחור ישיבה. הוא התגייס ב-12 במרס 2001. מור לחם במבצע "חומת מגן" בערים טול כרם, ג'נין, חברון ושכם. הוא השתתף בקרב שבו המ"פ אביהו יעקב נפל, והמג"ד אופק בוכריס נפצע קשה. למרות הסכנה ראה מור בשירות שליחות. לקראת סוף המסלול נשלח לקורס חובשים ולאחר העלייה לקו החל לשמש בתפקיד החשוב – חובש פלוגתי ב"גולני" רובאית 51. הוא היה חייל טוב ואהוב בפלוגתו, בעל אופי חזק ויכולות גבוהות. חבריו ליחידה מספרים כי היה חבר טוב, אכפתי, רציני ואחראי. גם בתפקידו כחובש הצליחו תכונותיו המיוחדות – הצניעות, השלווה וחוש ההומור המיוחד – להעלות חיוך ועזרו לכל חולה ופגוע. תמיד התנדב למלא את משימתו ללא הנחות ובשלמות, כשהוא מקפיד לא לזנוח את לימוד התורה ואף לקבוע לה עתים. הגדוד עבר להר דב לשמור על הגבול הצפוני, ומור שימש כחובש וכנהג בנגמחו"ן (נגמ"ש [נושא גייסות משוריין] ממוגן גחון). למרות היותו חייל ותיק, לא ויתר על שום פעילות ופעל בכל המרץ כך שאפילו כשחלה אביו, חזר מור לעבודתו המבצעית מתוך אחריות ומחויבות מוסרית, וממרחק דאג לשלום האב. מור היה קשור מאוד לבני משפחתו ודאג להם מאוד, בעיקר לאביו החולה. הוא היה אמור להשתחרר לחופשה קצרה, בשל מחלת אביו שהיה מאושפז, אך מאחר שלא רצה להפקיר את חבריו, העדיף להישאר כדי לקחת חלק בפעילות המבצעית בשבת שממנה לא חזר. בערב פסח נשלח הגדוד לתעסוקה מבצעית בג'נין, העיר בה נפלו לא מעט מלוחמי הגדוד בעבר. מור היה נרגש לקראת קבלת האחריות כחובש פלוגתי בתעסוקה מבצעית אינטנסיבית, ונערך אליה היטב. אך הוא לא הספיק לשרת זמן רב בתפקיד זה. ביום י"ג בסיוון תשס"ג (13.6.2003) יצא מור למשימתו המבצעית האחרונה – לכידת מבוקש. בדרך החוצה מהעיר, בסיום המבצע, דקות ספורות לפני כניסת השבת, ירה מחבל צרור יריות, מתוך המון אנשים, ברכב הצבאי שבו נסע מור. כדור בודד חדר את לוחות מיגון הג'יפ, מאחור, ופגע בצווארו של מור והרגו. מור מרדכי צייאדה נפל בפעילות מבצעית בג'נין. בן עשרים ושתיים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושלושה אחים. לאחר מותו הוא הועלה לדרגת סמל-ראשון. את הידיעה על נפילתו של הבן קיבלה המשפחה בערב שבת, ליד שולחן השבת. מפקד הגדוד ספד למור וציין את גבורתו ונחישותו בכל משימה. חבריו ובני משפחתו יזכרו אותו תמיד מחייך, מספר בדיחות, והכול בפשטות ובענווה שאפיינו אותו. השיר "ובהעלותה את הנרות" מאת שרה כהן, דודתו של מור, הולחן על ידי עידן שרון, הושר בפי להקת "קול הלב", והוקלט. השיר מספר על נפילתו של מור בערב שבת בפרשת "בהעלותך" ובזמן הדלקת נרות שבת, יצא כדיסק: "ובערב שבת בהעלותה את הנרות / ביקשה מיושב מרומים בדמעות / אנא, שמור על בני ביתי ושלח רפואה שלמה לאישי / ואת בני החייל מור, אנא אלי, חזק ושמור / והיא לא ידעה ועלתה תפילתה למרומים / ובכו שם המלאכים // ובערב שבת בהעלותה את הנרות / נשמתו כבר עמדה לפני כיסא הכבוד / וביקשה שאימא תעמוד בגזֵרה ושאבא יחלים במהרה / ובכו מלאכי השרת שירדו ללוות את השבת / והיא לא ידעה… // ובערב שבת שוב תעלה היא את הנרות / ותתפלל חרש בדמעות / ומי ידע תפילתה / ושם למעלה יחד איתה / יבקש בנה החייל את שאינה מבקשת / לאימא שכל כך אהב כוחות גוף ונפש". חבר המשפחה, עוזיאל צייאדה, כתב: "מור מרדכי צייאדה הי"ד / אותך נזכור לעד / כי היית יחיד ומיוחד / לאדם ולאלוקים מיודד / צעיר הלכת על קידוש ה' / לנו פה אין מנחם / יהודי ייחודי ואמיתי / אשר הלך לפי המסר האלוקי / שילב עול תורה ועול מלכות / וחיים ישרים ומלאי איכות / חבל על דאבדין ולא משתכחין / אשריו צֵידה לדרך ידע להכין / מקומו תחת כיסא הכבוד / עם מלאכים מלאי הוד / העוטפים באהבה מעשיו הטובים / כי במותו ציווה לנו את החיים / נוחי בשלום נשמה טהורה / עד אשר תתחברנה גוף ונשמה". בכל שנה בשבת פרשת "בהעלותך", מארגנים חבריו "שבת חברים" לזכרו של מור. במלאות שש שנים למותו כתב דוּדוּ ספיאשוילי חברו: "אנחנו, חבריו של מור, בכל שנה יושבים וחושבים עליו, על המתיקות, על האמונה, על הטוהר, על המשפחה המדהימה שנשארה מאחור, שהייתה – ועכשיו יותר – המשפחה של כולנו… מור למד בישיבת דימונה שלאחר מכן הפכה לישיבת מצפה רמון והחל לשרת שלוש שנים ב'גולני' מתוך אמונה ושליחות של נתינה ואהבה. לאחר מכן חשב ותכנן להמשיך את לימודיו בישיבה. היה מהצדיקים שבדור, מהאנשים שעשו הכול בפשטות, בלי להתגאות בעצמו, אלא מתוך גאווה ושליחות אלוהית ולאומית…" שלום ספיר (ספיאשוילי), שהדריך את מור בתנועה והיה לו לחבר טוב, כתב לו מכתב: "בשבת לפני שנהרגת היינו כל החבר'ה בטירה, מאורע נדיר. שבת שאחרי שבועות, בדיוק כמו השנה. ישבנו בגן בין מנחה לערבית. כאילו לכבודך, לתת כבוד אחרון. במוצאי שבת ראיתיך לאחרונה. הכרתי אותך בבית הספר היסודי בתור הבן הגדול של המורה יעל צייאדה. היית ילד קטן עם המון תלתלים וחיוך שמתחיל ולא נגמר. אחר כך הפכתי להיות מדריך שלך ב'בני עקיבא'. הייתם אז בכיתה ח'. בפעולות סירבת באדיקות להיכנע ל'רצינות' הזאת שאותה תבעתי ממך. אולי כי עמוק בפנים הרגשת שהכול סתם דיבורים, ואתה הרי איש של מעשים. אבל אז עוד לא הבנתי את זה. בהמשך נהיית מדריך בעצמך, ואני זוכר איך צפיתי בכך מהצד, רואה איזה אדם נפלא ומקסים אתה צומח להיות. מהר מאוד פער השנים בינינו הפך להיות שולי ומצאתי לי חבר נפלא, מצחיק, חכם, בעל מידות נדירות, ולמרות כל זאת, מלא ענווה. חבר שכל כך כיף להיות איתו, ושמסרבים להיפרד ממנו. כשהיית בי"ב סיפרת לי שאת הולך ללמוד בישיבת הסדר. בני ישיבות לומדים בישיבה שנה וחצי, אחר כך מתגייסים לצבא ומשרתים ביחידות קרביות שנה וחצי, ולאחר מכן חוזרים לישיבה לעוד שנתיים של לימודים. אבל הסידור הזה לא התאים לתוכניות שלך. אתה ידעת שתשרת בצבא שלוש שנים מלאות. לא בגלל שלימוד התורה לא היה חשוב לך, צדיק שכמותך, אתה פשוט לא אחד שיעשה לעצמו הנחות וקיצורי דרך, אם כולם משרתים שלוש שנים, אז גם אתה. סידרה ההשגחה, והתגייסת ל'גולני', לגדוד 51. היית גאה. לא גאה בעצמך על הישגיך הפרטיים, הקטנים. היית גאה על הזכות שנפלה בחלקך. אני אומר 'סידרה ההשגחה', כי אני יודע שהגעת למקום הנכון, למקום שבו אומרים מעט ועושים הרבה, אוהבים את המלאכה ושונאים את הרבנות, במובן העמוק של המילה. נכון, לא שתקת. היית מלא בסיפורים, ולא שלא קיטרת. פשוט, גם התלונות שלך היו כיפיות. ואני כל הזמן רציתי לשמוע עוד על כל הרגעים האבסורדיים האלה בצבא הזה שלנו, שהוא הצבא הכי טוב בעולם, ועל כל האנשים המוזרים, המצחיקים והקדושים שמרכיבים אותו. עברת קורס חובשים, סיימת מסלול, בסוף נחתת בפלוגה הרובאית. צחקנו על צעירוּת וותיקוּת, על צנחנים ועל 'גולני'. נהרגת כמה חודשים לפני השחרור שלך, זמן קצר אחרי שקנית את מעמד הוותיקוּת שלך בפלוגה…" "תהיתי לעצמי יום אחד, מהו סודו של מור?" כתב חבר לזכרו, במלאות שש שנים לנפילתו, "מה יש בו שממגנט אליו חברים בכל מקום שבו הוא נמצא? מה בנוכחותו כה מרגיע ומשמח? מה בחיוכו כה קוסם? ועניתי לעצמי – הצניעות, הפשטות. נוכחות שלא תופסת מקום. אשרי מי שחזה וטעם והרגיש, אשרי מי שראה והבין ולמד עוד בחייו. בשלב מסוים כבר לא הפליא אותי איך תמיד כשחיפשו מתנדב – מור התנדב. אבל הפליא אותי בכל פעם מחדש האופן שבו התנדב. מור לימד את סביבתו שיעור ב'כיצד מתנדבים', כיצד מסייעים. הוא התנדב בשקט, בלי רעש ובלי מחיאות כפיים. פשוט אמר: 'כן, הנני'. לא התפלאתי לשמוע במהלך השנים לאחר נפילתו על העשייה האינסופית והברוכה בסניף 'בני עקיבא' בטירת הכרמל ובכלל. אך השתאיתי: כיצד זה לא שמעתי ממנו מילה וחצי על כך?" סגן ראש העיר וידיד קרוב של המשפחה, אריה פרג'ון, הוסיף ואמר כי "מור היה אדם מאוד אידיאליסטי, שראה בשירות הצבאי זכות ולא חובה. הוא אהב מאוד את השירות והיה גאה להיות לוחם ב'גולני'". ליד המתנ"ס הוקמה אנדרטה לזכר מור, וסניף בני עקיבא, "בית מרדכי", בטירת הכרמל נקרא על שמו. בבית הספר "אפרים צמח" שבטירת הכרמל הוקם חדר בית מדרש על שמו. בישיבת "מדברה כעדן" שבמצפה רמון הוקם אולם שיעורי תורה לזכרו. חבריו פתחו קבוצה בפייסבוק שנקראת "מרדכי היהודי", שנועדה ללמוד דברי תורה לזכרו ולהעלות זיכרונות.