ציברסקי, בלהה

בת מינה וצבי, נולדה ביום י"ב באלול תרפ"ז (8.8.1927) בעיירה לופץ שבבלורוסיה. בשנת 1934 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה במושבה ראשון לציון. לאחר סיום לימודיה בבית-הספר היסודי במושבה המשיכה בלהה את לימודיה בגימנסיה "הרצליה" בתל- אביב, לשם נסעה יום יום. בגמר הלימודים התגייסה בלהה לשנת שרות ב"פלמ"ח", בשנים 1944-1945, במסגרת גרעין הכשרת "המכבי הצעיר" ברמת דוד. ביטוי אופייני לכוח הרצון, המסירות וההתמדה שאפיינו את בלהה היה הצלחתה להחזיק מעמד עד הסיום במסע רגלי מפרך שנמשך חמישה ימים, בהרי הגליל, לאורך מסלול בין כפרים ערבים עוינים. ב-9.10.1945 השתתפה בלהה במבצע של ה"פלמ"ח" לשחרור המעפילים ממחנה המעצר בעתלית. כשהחליט הגרעין, עם תום שירותו ב"פלמ"ח" לעלות להתיישבות, החליטה בלהה שאין זו דרכה, עזבה את הגרעין ונרשמה ללימודים בפדגוגיה ובפסיכולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים, זאת על מנת להגשים רצון לעסוק בעבודה חינוכית לעזרת נוער בעייתי ונוער שוליים. כסטודנטית יצרה מזיגה של שקדנות בלימודים עם אהבה לחברה, ואכן רכשה בתקופת לימודיה חברות וחברים שאהבוה והוקירוה. במסגרת לימודיה כתבה מספר עבודות מחקר על נוער עזוב ובעייתי. את חופשת הקיץ הקדישה לעבודה מעשית בענף פדגוגי-סוציאלי זה. עם פרוץ מלחמת-העצמאות, בתחילת שנת הלימודים השלישית באוניברסיטה התייצבה בלהה לשרות ה"הגנה", ותפקדה כאלחוטאית במספר מוקדים בירושלים. עם התגברות הקרבות, התנדבה בלהה לשרת במחצבת "צובה" ושם פעלה כקשרית, לוחמת וחובשת. תיאור ימיה האחרונים של בלהה מתוארים, בספר "תשעה קבין" של יצחק לוי (לויצה) ומפי יוסף שיפמן שפקד על מחצבות "צובה" באותה תקופה. בלהה הגיעה למחצבות "צובה" בסוף חודש פברואר 1948. "בתאריך 1.3.1948 הורע המצב, יריות הערבים לא פסקו וחיי החיילים היו בסכנה מתמדת. ב-1.4.1948 תקפו הערבים את הכוח במחצבה באש חזקה. היריות נמשכו ללא הפסקה ביום ובלילה. באחד הימים הצליחו הערבים להתקרב למחצבה למרחק מטרים ספורים ודרשו מהלוחמים להיכנע. לאחר חמישה ימי קרבות ללא מזון וללא שינה וכשהמצב הלך והחמיר פקד יוסף שיפמן על החיילים למקש את המגדל והשטח הקרוב סביבו ולסגת אל בית ההחלמה "ארזה" שבמוצא (5.4.1948). המחלקה עזבה את המחצבה והמוקשים, שהטמינה בה, גרמו להרג רב בקרב הערבים שהשתלטו על המחצבה. ב"ארזה" הצטופפו משפחות וילדים ממוצא עלית ו"ארזה" וכן חיילים פצועים, עייפים ותשושים לאחר ימי קרבות, ימים ולילות ללא שינה ומזון. לאחר כיבוש הכפר קולוניה, שחסם את הדרך לירושלים (כיום מבשרת ציון הנמצאת בצד המקביל למוצא עילית), הוחלט להעביר את החיילים והאזרחים, וביניהם בלהה, לירושלים. בתאריך 6.4.1948 יצאה השיירה בשעה 6 בבוקר וכבר בתחילת דרכה נתקלה במחסומים רבים, שהיו פזורים על הכביש ובאש עזה מן המוצבים הערבים שעל הגבעות. למרות האש העזה והמחסומים בדרך, השיירה המשיכה בדרכה. "בקילומטר השלישי מירושלים הותקפה השיירה באש. המשוריין שבו נסעה בלהה ירד מן הכביש והידרדר לתהום בעומק 100 מטר. מרבית האנשים במשוריין נפגעו, חלקם נהרגו, בלהה נפצעה. האנשים נשארו בוואדי ללא אפשרות להוציאם. האש הבלתי פוסקת של הערבים מסביב מנעה מכל עזרה להתקרב. מאחר שהגישה אל הפצועים היתה קשה, עלתה בלהה בכוחות עצמה במעלה ההר." בלהה הובאה לבית-החולים "שערי צדק", וכעבור יומיים, ביום כ"ט באדר ב' תש"ח (9.4.1948) נפטרה. נקברה בסנהדריה בירושלים. הותירה הורים, שתי אחיות ושני אחים. ביום ה' באלול תשי"א (6.9.1951) הועברה למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל.