צור, צבי (“צביקה”)

בן חיים ז"ל ואילזה צומברג. נולד ביום ט"ז בכסלו תש"ו (21.11.1945) בעפולה ולמד בבית-הספר היסודי על שם ביאליק בחולון, העיר שגדל, התחנך וחי בה עד יום נפילתו. כשהיה בן 12 הצטרף לקבוצת הכדורגל של "מכבי" חולון וכעבור זמן היה חבר הנהלת הקבוצה. הוא אהב את המשחק מאוד ונהג לחזות במרבית המשחקים של הקבוצות השונות בארץ. בצעירותו עסק גם בשחייה והצטיין בשטח זה וקיבל תעודות הצטיינות רבות. כן אהב כדורסל ועוד אהב לקרוא ספרים בשעות הערב והיו לו ספרים רבים. שעות רבות עסק בגידול דגי-נוי באקווריום. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים יצא לעבוד כצבע, תחילה עם אביו ולאחר מכן כעצמאי. צביקה גויס לצה"ל בראשית פברואר 1964 והוצב לחיל ההנדסה. הוא היה אהוב על חבריו לשירות ולאחר ששוחרר מהשירות הסדיר שמר אתם על קשר הדוק. כחודשיים לאחר נישואיו, יצא לשירות מילואים לראשונה ויחידתו סופחה אז לחיל השריון. בשעה ששירת בשירות המילואים אושפז עקב פציעה בבית החולים בבאר-שבע. בימים ששכב שם היו פניו מחייכות, אף כי כאביו היו גדולים. בבית-החולים מצא לעצמו עוד תחביב נוסף – ריקוע תמונות בנחושת. מדי צאתו למילואים היה שב הביתה מלא חוויות. לא היה גבול לאושרו ולשמחתו כששהה במחיצת בנו הפעוט, שהיה מקור גאוותו. בעת שירותו היה כותב מכתבים מלאי געגועים לבית ותמיד כתב מכתב מיוחד ונפרד לבנו הקטן. בכלל ידע תמיד להתחבב על ילדים קטנים והם דבקו בו. כשם שהיה ידיד הילדים ואב נאמן לבנו הקטן, כן היה גם בעל מסור לאשתו הצעירה. צבי השרה שמחת חיים בבית. הוא היה חביב גם על בני משפחתו בטוב לבו ובייחוד כאשר נרתם לעזרתם, גם אם היה הדבר כרוך בקשיים ובמאמצים. גם לחבריו הושיט עזרה בשעת הצורך ללא כל חשבון ושלא על מנת לקבל פרס. הוא לא ידע שנאה מהי וכולו היה תמימות, אהבה והליכות נועם. מימיו לא ידע ייאוש, וטוב לבו וקולו הצוהל והעליז מילאו את הבית. תכונותיו אלה חיבבוהו על הכל ובגללן רצו תמיד להיות במחיצתו. ביום ז' בתשרי תשל"א (7.10.1970), נפל בעת מילוי תפקידו. הניח אישה ובן בן שנה וארבעה חודשים בשם אסף, הורים אוהבים, אחים ואחיות. בבית הספר ביאליק הוצב לוח זכרון לזכר חללי בית הספר ושמו של צבי ביניהם.