צור, דוד

בן יעקב ואסתר. נולד ביום ח' באדר תש"י (25.2.1950) בקיבוץ עין-הנצי"ב בעמק בית-שאן. שנות ילדותו הראשונות עברו עליו בקיבוץ. בהיותו בן חמש ומחצה נסע עם הוריו, שיצאו בשליחות התנועה, לאורוגוואי. שם למד בבית-ספר יהודי בשעות הבוקר ואחרי-הצהריים למד בבית-הספר של המדינה. דוד הסתגל עד מהרה למקום. הוא אהב מאוד לחזות במשחקי הכדורגל ואהב לצפות באניות העוגנות בנמל ולזהותן על-פי הדגלים שלהן. לאחר שהות של שלוש שנים בחו"ל חזרה המשפחה לארץ ודוד שב לחברת הקיבוץ ועד מהרה הפך לחלק בלתי נפרד ממנה. הוא למד בבית-הספר המשותף ובבית-הספר התיכון המשותף, שניהם בשדה אליהו, ובישיבות "אור עציון" ו"מרכז הרב", והצטיין בלימודיו. הוא הצטיין גם בספורט, בעיקר בריצות ארוכות, וזכה במדליות ובתעודות. דוד סיים את בחינות הבגרות ועוד לפני שגויס לצה"ל ערך טיול בחוץ-לארץ, כדי להוסיף לנסיונו האישי בחיים. דוד היה מעורה בחיי הקיבוץ. הוא עבד בענף הירק והקדיש זמן רב לתנועת הנוער "בני-עקיבא" ולהדרכת נוער טעון טיפוח. הגיוס לצה"ל בראשית ינואר 1969 פתח בפניו עולם חדש. הוא הצטרף לנח"ל. לאחר הטירונות סיים בהצלחה רבה קורס מפקדי כיתות ונשלח להדריך דור חדש של חיילים. מכאן הייתה פתוחה לפניו הדרך לקורס-קצינים, אשר אף אותו סיים בהצלחה וללא קשיים מרובים. הוא הוצב בסיירת הנח"ל ונתמנה לתפקיד אחראי. גם בעת שירותו בצבא, בהיותו מפקד, המשיך לקבוע עתים לתורה ולבקר מדי פעם בישיבה. ההכרה הדתית העמוקה הייתה טבועה באישיותו. בתרמילו, למשל, נמצא שיעור בפרשת השבוע אותו ביקש לתת לפקודיו, בשבת הקרובה, אולם דוד לא זכה לכך. ביום י"ז בניסן תשל"א (12.4.1971), בסיום קורס-הצניחה, נפל סגן-משנה דוד בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בעין-הנצי"ב. מפקד היחידה כתב להורים השכולים: "היכרותי עם דוד התחילה עוד בהיותו מפקד כיתה ביחידתי. עקבתי מקרוב אחר מעשיו והתנהגותו. דמותו נצטיירה בעיני כדמות אדם השואף ללמוד ולהתקדם. יחסיו הבלתי-אמצעיים עם פקודיו היו תמיד במישור של הבנת הזולת והרצון לעזור לכל. עם יציאתו לקורס קצינים תבעתי כי יחזור ליחידתי בגמר הקורס ויעדתי לו תפקיד אחראי. ידעתי כי ניתן לסמוך עליו שיבצע את כל המוטל עליו בהצלחה מרובה, ואכן כן היה. דוד קיבל על עצמו תפקיד מבצעי שכל כך רצה בו ולאחר תקופה קצרה, בהיותו הבולט ביותר בין חבריו, קודם לתפקיד נוסף שגם אותו מילא באחריות וביעילות רבה. בשיחות עם דוד יכולתי להבחין כי הוא נושא עמו שליחות של תנועה המחנכת את אנשיה ליצירה ולעבודה. ניתן היה לחוש כי ערכי התנועה נספגו בתוכו והוא ניסה להעבירם לפקודיו. הוא ראה עצמו לא רק כמפקד, אלא כמדריך ומחנך – ובכך רכש את הערכתם של פקודיו ומפקדיו. שאיפתו הגדולה הייתה להשתתף בקורס צניחה ולעמוד באתגרים חדשים". לאחר שנפל הוציא קיבוץ עין-הנצי"ב חוברת לזכרו בשם "דוד".