בנם של צופי ויואב. נולד ביום כ"ו בניסן תשמ"ז (25.4.1987) בבאר טוביה. אח לסיוון ולברק. איתמר היה בן שני במשפחה, האמצעי. הוא נקרא על שם איתמר בן דוד, בן מושב כפר יחזקאל שנהרג בקרב נגד מחבלים במלון "סבוי". יואב הכירו כנער. איתמר גדל מלא שמחת חיים, ילד טבע שגידל סוסים וכלבים. הוריו עודדו את עצמאותו, את שובבותו, את בחירותיו. משחר ילדותו בילה איתמר ברפת. "נולדת עת עברנו לביתנו ומשקנו החדש ומיום שעמדת על רגליך אני זוכר אותך מסתובב במחסן, נוטל כלים ומנסה לפרק ולהרכיב חלקים מהטרקטור," אמר יואב אביו. מקרים שונים בילדותו מעידים על אישיותו המיוחדת: בגיל ארבע הודיע איתמר לכולם שעוד מעט יהיה לו אח ושמו יהיה ברק, והוריו קיבלו את בחירתו. בגיל צעיר, השתלט על טרקטורון הדשא והסכים להעביר את המפתחות לאחיו רק כשהתגייס. בנעוריו לימד אותו אביו לנהוג בטרקטור: "ראיתי שהוא מסתובב ומסתובב איזה שעתיים על הטרקטור ולא עוצר. צעקתי לו 'מה קורה?' והוא אמר לי שהוא יודע לנהוג אבל לא יודע לעצור, אבל הוא לא רצה להפריע לי…" כשהיה בן שלוש-עשרה לקח עם חבריו את סוס המשפחה "רפי". הם רתמו אותו לכרכרה ונסעו לחווה של אריק שרון. בדרך התעייף רפי והם לא הגיעו ליעדם אלא לנגבה, שם ישנו לילה וחזרו למחרת הביתה. איתמר למד בגן בבאר טוביה, בבית הספר היסודי "מבואות באר טוביה" ובכיתה ז' עלה לתיכון האזורי "באר טוביה". אמנם הלך לבית הספר, ישב בכיתה והתנהג כמצופה, אבל לא אהב ללמוד. "הוי איתמר, היית התלמיד הכי לא תלמיד שלי," ספד לו גיורא פישר, המורה שלו לתנ"ך. "מעולם לא החמצת אף שיעור, אך תמיד הגעת לשיעור חמש דקות לאחר שהתחיל. ישבת בצד, חייכת חיוך נעים חף מחוצפה לכולם, אפילו אליי, אבל אף פעם לא הוצאת ספר ומחברת ובוודאי לא הכנת מעודך שיעורי בית. לא לקחתי באופן אישי את זה שלא עניין אותך מתי היה חורבן בית ראשון, הבנתי אותך. בגילך, בארצנו, יש דברים מעניינים ודחופים יותר. אני שמח שאף פעם לא כעסתי עליך. אני חושב שזה נבע מכך שאף פעם לא חיפשת תירוצים ולא ניסית 'לארגן' את הנתונים בצורה שתתאים לך ולא לאמת, לא דרשת כדרכם של תלמידים רבים את מה שלא הגיע לך". איתמר היה ישר ותמים, ללא טיפה של מרירות וחשדנות. הוא ידע להבדיל בין עיקר לטפל, לנצל כל רגע ולעשות חיים. בגיל ארבע-עשרה עבר קורס מזריעים וידע להזריע את הפרות ולסייע בהמלטה. הוא נסע עם כל המשפחה לתערוכות חקלאיות מקצועיות גדולות בכל העולם, שם נהג לטפס על טרקטורים ולא רצה לרדת מהם. המשפחה טיילה רבות באירופה ובארצות הברית. איתמר עבד מנעוריו ברפת המשפחתית. הוא היה רפתן מקצועי, חרוץ וידע להפעיל כלים גדולים וכבדים בכישרון ובמיומנות של ותיקים – את הטרקטורים, את השופל ואת הסלף – ולבצע ביעילות את המשימות שאביו הטיל עליו. הוא היה כוח עבודה רציני מאוד, ולכולם היה ברור שדרכו סלולה. הוא תכנן ללמוד לימודי רפת במכללת רופין ולהשתלב בחברה של אביו בארץ ובחו"ל. גם כשחזר בסופי שבוע מהצבא – היה בא לעבוד, להפעיל כלים. הפרויקט האחרון שלו לפני גיוסו היה מדידות לסככה החדשה שהתפרשה על פני שמונה דונם. כשאביו חזר, הוא נדהם מגודל הבורות, מעומקם ומכמות הבטון שאיתמר מילא בהם. איתמר הרגיעו ואמר: "אלו יהיו יסודות חזקים להרבה שנים". היום זו "רפת איתמר", חמש שנים לאחר מותו הורכבה עליה מערכת סולארית ענקית שתספק חשמל למאות משפחות באזור. בגיל שבע-עשרה קיבל איתמר מאביו טנדר מגנום ואחר כך טנדר נוודה אדום. הוא כבר היה גבר גבה קומה כדקל, מטר ותשעים, שרירי ורחב, שגידל רעמת שיער. לקראת גיוסו ערך טקס תספורת, וגון חברתו גזרה את הצמה ואחר כך גילחה את ראשו. הצמה שמורה אצל הוריו. שני הוריו שירתו כקצינים בשריון, אביו שירת במילואים כמ"פ (מפקד פלוגה) מפקדה בבית דרס, ואיתמר הצעיר, ידע כבר מגיל חמש לטפס על טנקים, התפעם מהגודל ומהעוצמה. הוא היה יושב בתא הנהג ויוצא מפתח החירום. במילואים האחרונים של האב, במבצע "חומת מגן", הזמין אותו יואב לפרוץ עם השופל את סוללת העפר סביב המחנה ולפלס דרך לטנקים על מובילים. ובכלל, בבאר טוביה אחוז המתגייסים לחיל השריון גבוה ביותר, כך שהמסורת המשפחתית והיישובית השפיעו על בחירתו של איתמר. הוא היה לוחם טבעי, הרי מגיל צעיר היה צלף מעולה בחץ וקשת. בשנותיו בתיכון התנדב למשמר האזרחי בקריית מלאכי. ידיעותיו בהפעלת נשק ובנהיגה הפכו אותו ללוחם. בטירונות התרשמו מפקדיו מיכולותיו הפיקודיות בהנהגת קבוצת חיילים. איתמר התגייס לצה"ל ב-27.11.2005, ובשלוש האפשרויות כתב "שריון, שריון ושריון". בריאיון מ"מ (מפקד מחלקה), כשנשאל מדוע, ענה בטבעיות: "הרי עשו אותי בטנק". כפי שביקש, שירת איתמר בתפקיד נהג טנק מרכבה בגדוד 74, חטיבת ברק, בחיל השריון. הוא שאף להתקדם בחיל. "עברת מסלול קשה ותובעני," סיפר אביו, "הן כטנקיסט והן בהכשרה כאיש חי"ר. עם צלקת ענקית ברגל, כאבים בלתי פוסקים ברגליים, ובזרת שאיננה. לא נשברת לרגע והצטיינת בכל שנגעת. מיד עם סיום טירונות, מקצועות, צמ"פ (צוות מחלקה פלוגה). נשאבת לתוך פעילות בעזה ומיד הועלתם לצפון". שלושה ימים לפני מותו, ביקר איתמר בביתו שבבאר טוביה למנוחה קצרה לפני הכניסה ללבנון. אביו, שלא נהג להתחבק עם איתמר, נתן לו באותו יום חיבוק חזק, וביקש ממנו לשמור על עצמו. "הוא יצא לקרב בדעה שהגרוע מכל יכול לקרות לו," סיפר, "לזה חינכנו אותו וזה מה שקרה. הייתה לי הרגשה שזה יקרה. בשיחת טלפון אמרתי לאיתמר שהיום הראשון בכניסה ללחימה בשטח אויב הוא היום הכי קשה, כי אתה אף פעם לא יודע מי נגד מי, הכול צפוף וקשה". תשעה חודשים מיום גיוסו, ביום תשעה באב בשעה 11:25, עלה טנק מ"מ 2 לעמדת אש חשופה בכפר רג'מין בדרום לבנון. טיל נ"ט פגע בו במגן הבוץ השמאלי, הוסט, חדר אל הטנק באזור תא הנהג והדליק תחמושת בטנק. שלושת האל"פים: איתמר ושניים מחבריו לטנק נהרגו – סמל אלון פינטוך וסמל אנדריי ברודנר. מפקדם נפצע. איתמר נפל בקרב במלחמת לבנון השנייה, ביום ט' באב תשס"ו (3.8.2006). בן תשע-עשרה היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בבאר טוביה. הותיר אחריו הורים – צופי ויואב, אחות – סיוון ואח – ברק. לאחר מותו הוא הועלה לדרגת סמל. "איתמר ידע שהחיים שלו קצרים," אמר יואב אביו, "הוא ממש חי את החיים בטעימות. הוא היה רוכב סוסים מעולה, והפסיק. אחר כך הוא שיחק כדורסל והיה מצוין – והפסיק. אחר כך התחיל לנגן גיטרה, אבל די מהר הבין שזה עניין רציני וצריך להתאמן, וזה לוקח זמן, וכאילו ידע שאין לו זמן. והפסיק". "מילאת את חיינו באור ואהבה, כי את זה ידעת טוב מכולנו, להעניק אהבה עם חיוך רחב לאמך, אחיך, אחותך ויותר מכל – לנערה היפה מכולן גון ועמה היית אמור להפליג בנוודה שלך האדומה לכיוון השקיעה … לרגע לא פחדת אולם נפרדת מאיתנו אך לפני שלושה ימים בחיבוקים ונשיקות שטעמם יישאר איתנו לתמיד". ברק סיפר שאחיו הגדול היה נוהג לקחת אותו לשיחות ארוכות, ולבקש ממנו לשמור על הבית. "אין ברירה," הסביר ברק, "אני אצטרך להמשיך את מה שאיתמר חלם עליו. אני ממש אתגעגע אליו, והוא יחסר לי". "אתה איתמר, הרביעי במשפחתנו הקטנה שנפל במלחמות ישראל," ספדה לו סבתו איטה בהלווייתו. איתמר היה בכור נכדיה, ובילדותו היא וסבא דוד תמיד דאגו שהילד רזה מדי וחיכו לו לארוחת צהריים שהכינה לו. "אתמול בצהריים חשך עלינו עולמנו … איתמר שלנו, עלם החמודות הזה, עם טוב הלב המפורסם שלו, עם הנכונות לעזור תמיד, עם החריצות והרצינות בעבודה במשק, איתמר שהיה אח מיוחד לברק, שהייתה לו גון שאהבה כל כך, איתמר שליווינו מילדותו בכל שלבי חייו – איננו עוד". "מתוק, מתוק, אלה המילים הראשונות שבאות לי כשאני חושבת עליך," כתבה דודתו הדסה, "עיניים צוחקות, פה מחייך ותמיד בעל ארשת נינוחה ומרגיעה. גם כשידעת שלא רגוע, פעם אחרונה כשפגשתיך בצרכניה, בדרך לרצועה. איתמר, עקבנו אחריך מינקות לילדות ולהתבגרות. תמיד היית גם תמים גם מקיים. כל כך תענוג היה לראות את שלושתכם, סיוון, ברק ואתה משוחחים, צוחקים ומחליפים חוויות. תמיד מנפנף לשלום בנסיעותיך הרבות בסלף ברחובות הכפר, השיער אסוף ואתה מחייך. דאגתי לד מיום גיוסך. תמיד אומרים יש מחיר למלחמות. והנה המחיר הגיע ואין גבול לכאב ולעצב. אוהבים אותך הדסה ועמי". חברתו גון, בת מושב כפר אחים, הכירה אותו כשהייתה בת ארבע-עשרה וחצי. הוא היה בן שש-עשרה. אהבתם הייתה בוגרת ובשלה, איתמר היה רומנטיקן וידע לטפח את הזוגיות: כתב לגון פתקאות אהבה בכתב ידו היפה, ביום הולדתה הניח שוקולדים על מיטתה. לאחר גיוסו, בכל פעם שעלה לשמירה – דרש מחבריו לחלוק במשימה ולצלצל בתורנות מדי חצי שעה לגון, לומר לה שאיתמר אוהב אותה. גון כתבה: "כל פעם כשהיית חוזר הביתה מהצבא היה לנו מנהג להכין דיסק חדש עם מאה שירים, מאיר אריאל, נירוונה, ברי סחרוף ולפעמים גם גבעתרון שהייתה לך אהבה לא מוסברת אליהם. מכינים דיסק, נכנסים לנוודה ומתחילים לנסוע. אתה נוהג כמו תמיד, יחף, יד אחת על ההגה והשנייה על החלון, חצי מאוגרפת ושומרת על האצבע הקטנה. היינו נוסעים כל פעם למקום אחר, נוסעים שעות, נוסעים בשביל לדבר, בשביל לשמוע מוזיקה, בשביל הנסיעה. בסוף מוצאים את עצמנו באיזשהו מקום וחוזרים הביתה. באחת הנסיעות התחיל להתנגן השיר 'כשזה עמוק' של קורין אלאל. איך שהוא התחיל העברת אותו, וכששאלתי אותך למה, אמרת לי שזה בגלל שכשאתה שומע אותו אתה חושב על זה שאתה נהרג ומשאיר אותי פה לבד בלעדיך. וכשהתחלנו לדבר על זה – מה קורה לזוג צעיר שקורה לו דבר כזה – אמרת לי שבטח בגילנו ממשיכים הלאה מהר ושוכחים. לא הרבה זמן אחר כך נהרגת. הייתי בת שש-עשרה וחצי, רק סיימתי כיתה י'. … חמש שנים עברו מאז ואני יודעת שאני לא אוכל לשכוח אותך, אני לוקחת אותך איתי לכל המקומות היפים שאני מגיעה אליהם, כל שיר שיוצא ברדיו אני תוהה מה היית חושב עליו, ואם היית אוהב אותו או לא. אם היית מאלה שטסים לדרום אמריקה או למזרח, מה היית לומד, אם היית נשאר ברפת. … אהבנו וגידלנו אחד את השני. שני ילדים שחולמים להפוך את הרפת שליד הבית שלך לבית הגדול שלנו עם בריכה מאחור. אוהב אותך תמיד, גון". "הוא בחר להתמסר לאהבה," הסביר יואב, "רק בשבעה הבנתי שהוא כבר ידע שזה העיקר בחיים, וחווה אהבה גדולה והתמקד רק בה. הוא ידע להגיד 'אני אוהב אותך' … זה כנראה בזכות אימא שלו, צופי, שחיבקה אותו ונישקה אותו כל כך הרבה". הוריו סיפרו על בנם במלאות שלוש שנים לנפילתו: "אין קפיצות דרך ואין קיצורי דרך. כשם שידעת בעת הידוק התחמיץ להדק פס ליד פס, ובעת שעבדת בשדה עם הטרקטור לתחח ערוגה ליד ערוגה ובחליבה פרה אחר פרה. למרות כל הפיתויים התגייסת לשריון, לחום, ללכלוך, לאבק, לקיצורי דרכים רק בעת קרב. וגם כשידעת את הסכנות האורבות – לא נרתעת ולא תקף אותך מורא ושיתוק. זהו המסר הצלול והברור שמסרת לנו ואנו ננסה להעבירו לדור הצעיר ולכל מי שאוזניו כרויות ועיניו פקוחות". בספר לזכרו של איתמר כתב האלוף ישראל טל: "הטנק הכזיב / ולא נתן הגנה / גבורתו וכוחו של איתמר ינצחו". אֶחיו של איתמר בן דוד, לוחם הסיירת, כתבו למשפחת צור: "נדהמנו לשמוע על נפילת איתמר. מהרגע בו נודע לנו (לפני שנתיים וחצי) שאיתמר נקרא על שם אחינו … התרגשנו מאוד, והדבר נגע בליבנו ומילא אותו בגאווה. אין לנו מילות נחמה אליכם, אלא רק לעטוף אתכם באהבה ובתקווה וידיעה שאיתמר שלכם לא יישכח". אשר בן, חבר המשפחה, ספד לאיתמר: "תודה ילד יקר / על האהבה והחן שהשארת בהיותך. / היית פיקדון קצר מועד של אושר, / אך דע לך איתמר, שהותרת בליבנו חום, חסד ורחמים. / עינינו דומעות, אך בליבנו אינך מת. / חי לנצח בן תשע-עשרה עם גון פניך המקסים, עיניך הצוחקות ושיערך המוזהב / המעטר את ראשך כהילת מלאכים. / אומרים: אבן צור נשברת ברשף אש. / לא נשברה האבן, איתמר, רק נשחק הלב". בערב חג השבועות בכל שנה, מארגן יואב ומארח את תחרות הפרה היפה לזכר בנו, להנצחתו. בעלי הפרה הזוכה מקבלים כרטיס טיסה לארצות הברית, למדינת וויסקונסין לעיר מדיסון בה מתקיימת תערוכת הרפת העולמית. משפחת צור ביקרה בתערוכה זו בשנת 2000, כשאיתמר היה בר מצווה. המשפחה תורמת לפלוגת "ונוס" של גדוד 74 בחטיבת "ברק" ידיות לנשק אם־16 ובהן משולב פנס. בשנה השלישית למותו הקימו הוריו עמותה על שמו שמטרתה לסייע לחיילי השריון. בבסיס הטירונות חוות השומר נקרא אחד הצוותים "צוות איתמר" על שמו. סיוון אחותו קראה לבתה השנייה אחינועם לזכרו של איתמר ונועם הליכותיו.
