צוקרמן, יצחק (“צוקו”)

בן בנימין ורחל. נולד ביום כ"ט בניסן תשי"ב (16.4.1942) בבוקרשט, בירת-רומניה. הימים היו ימי מלחמת-העולם השניה, אך למרות מוראות-המלחמה לא חלו הפרעות בנפש-הילד. מגיל רך גילה יצחק סקרנות בכל הסובב אותו ומראשית לימודיו הראה חריצות רבה שהבליטה אותו כתלמיד מוכשר. בהיותו בן שמונה, בשנת 1950, עלתה המשפחה לארץ והילד היה מאושר בה על אף התנאים הקשים ששררו בבית-העולים אשר בו שוכנו. הילד היה חדור-הרגשה, כי הארץ היא ביתו ובשעה שאמו גערה בו על התנהגות שלא-כשורה והזהירה אותו שאם ימשיך כך ישובו לרומניה, ענה לה בדמעות: "את לבד תחזרי; אנחנו לא נזוז מכאן!" למד בבית-הספר היסודי על-שם ארלוזורוב אשר בחדרה, אך כיוון שמצא קושי בלימודיו, מפני ששפת-האם שלו לא היתה עברית, הוכנס לקיבוץ גשר במסגרת "עליית-הנוער" ושם סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי ואף המשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון. בחיי-הקיבוץ התבגר יצחק גם לאחר-מכן, בהיותו בצבא, נתגלה אפיו, כשעמדו לו כוחות-נפש עזים מכפי שניתן היה להכיר לפני-כן. מתוך יחס חם וגישה של התלהבות ציונית היה פעיל מאד בחברת-הנוער ובתנועת "הנוער העובד" ואף השקיע את עצמו בעבודה בחיי-המשק. היה מציב לעצמו אתגרים לא קלים – ועשה מאמצים להתגבר עליהם. כשם שידע לדרוש מעצמו ידע לבוא בדרישות גם מאחרים. היה מביע דעה ביקרתית על דברים שלא מצאו חן בעיניו וכן לחם על עקרונות שלא ניראו לו, אולם כאשר הכיר בטעותו ידע להודות בה ואף שוכנע לקבל את דעת חבריו. צעיר לימים היה אבל למרות גילו היה יצחק עמוד איתן בחברת-המשק, אך לא רק אפיו העז כי אם גם מזגו הטוב היו להם השפעה במשק – ובת-שחוקו, שהיתה מרחפת על שפתיו, ויש גם צחוקו שפרץ ברמה, היו משרים רוח טובה על כל הסובבים אותו. בקרבתו ובחברתו נראה העתיד בעיני-כל "ורוד" יותר ומבטיח. ביולי 1960 גויס לצה"ל והצטרף לחיל-האויר, אך עם סיום קורס-הטיס שלו, ביום כ"ט באדר ב' תשכ"ב (4.4.1962), נפל בשעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ גשר. חוברת לזכרו הופיעה בקיבוץ ב"שלושים" לנפלו.