צוקרמן, יובל

בן שמואל ואילנה. נולד ביום י"ט בשבט תשט"ז (1.2.1956) בעפולה. משפחתו עברה להתגורר בבאר-שבע ושם סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי 'דגניה'. כשהיה עליו להחליט באיזו דרך ימשיך, בחר ללמוד בפנימייה הצבאית. הוא התקבל לפנימייה וסיים את לימודיו התיכוניים במגמה החברתית בגמנסיה 'הרצליה' בתל-אביב. תקופת חייו בפנימייה לא היתה מן הקלות. השילוב של לימודים עיוניים ואימונים צבאיים אחריהם היוו סדר יום דחוס ומפרך, וכאשר סיפר מה עובר עליו ניכר שעל אף הקשיים נהנה מן החוויות הרבות יחד עם חבריו, חניכי הפנימייה. יותר מכך נהנה מקורס הצניחה שעבר במסגרת הפנימייה. לאחר נפילתו כתב עליו מפקד הפנימייה: "יובל יכול היה לבטא את עצמו בלימודים הרבה יותר אך הוא מצא יותר עניין בתחומי הפנימייה והחברה. הוא היה בעל חוש הומור והיתה בו שובבות נעורים שובה לב. בתכונותיו אלו תרם לאווירה טובה בסביבתו, אווירה יוצרת ובונה, אוירה של ערכים וחתירה לשלומות." כתב עליו מחנכו: "איני יכול לשכוח את פגישתי הראשונה עם יובל. יובל 'נתקע' לו בשולחן הראשון מתחת לאפי. בחנתי אותו ארוכות. שזוף כפחם, רחב כתפיים, כולו שרירים, עינים בוחנות ועל פניו חיוך מלבב. החיוך הזה השתמר גם כשנקלע למצב קשה כשנזפו בו וגערו עליו. גם היום אני רואה את החיוך הזה. זה היה כאילו משהו שצריך להגן עליו מכל פגע. יובל אהב מאוד את הכיתה, את החברים ואת האוירה המיוחדת. הרגשתי שהוא 'מתברג' לתוך המערכת זהו כאילו נולד למענה." מפקד הפנימייה הוסיף וכתב: "כשאני נזכר היום, מרחק של שנים – ביובל, התכונה הראשונה שמצטיירת אצלי היא טוב-לב במובן הרחב ביותר של המילה, אותו חיוך נצחי, אותה רוח טובה, אותה נכונות להושיט יד לעזרה. מאחורי תכונה זו אני נזכר ברצון העז שפיעם בו להתמודד עם אתגרים, בנכונות להתאמץ כדי להגיע אל קו המטרה של כל משימה. ואם עלי להצביע על נער השורשי הישראלי הראוי והחייב לתרום מעבר למקובל השורות צה"ל יובל הוא בהחלט הדוגמה האופיינית." כתב עליו חבר מתקופת השירות בצה"ל: "דמותו של יובל שנחרתה בזכרוני, היא של נער שעל פניו תמיד חיוך לבבי ורחב, שביטא טוב-לב ואהבה. אינני יכול לזכור את יובל ולו פעם אחת שהיה בלתי מרוצה או מאוכזב. תמיד היה שמח בחלקו, אופטימי ושופע רצון טוב, תמיד היה מבדח את הסובבים אותו. לכן היו תמיד נאספים סביבו רבים, והללו היו בטוחים שיזכו בקורת רוח, ישאבו עידוד ושמחה מיובל. היה בו עוד דבר בולט ביותר, הלא זו כנותו. יובל היה ישר והגון, לא יכול היה לומר דבר שאינו שלם עמו או שאינו נכון, אלה הדוברים בכנות, לעולם אינם טועים…" יובל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1974 והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. לאחר הטירונות ולאחר שעבר קורס מ"כים הוצב ליחידה בתפקיד מפקד כיתה. פקודיו אהבו אותו ומפקדיו העריכו את עבודתו ולאחר זמן קצר נשלח לקורס קציני חי"ר. הוא עבר בהצלחה את קורס הקצינים ובסיומו הוענקה לו דרגת סגן-משנה. אחרי כן נשלח ליחידה בה שימש כמפקד מחלקה. בכל אשר הלך היה יובל חבר טוב, קצין יעיל וידיד אמת לחבריו. ביום כ"ג באייר תשל"ז (10.5.1977) נפל יובל בעת מילוי תפקידו בהתרסקות מסוק בבקעת הירדן. באסון זה נהרגו 54 חיילים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נפילתו הוענקה לו דרגת סגן. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "הנכם שייכים למשפחת הצנחנים המפוארת אשר הקריבה קורבנות רבים על מזבח ביטחון העם והמדינה ואני תקווה כי בזכות בנכם ואחיו הצנחנים לא נדע עוד מלחמה. חיילי הגדוד ימשיכו ללכת בדרך שהורה לנו יובל, בדרך ההתנדבות, האומץ, וההקרבה." לזכרם של יובל וחבריו – אמנון הגר ושלמה ליבוביץ – הקימו המשפחות מצפה נוף לא רחוק מקיבוץ מעלה החמישה. בטקס חנוכת המצפה לזכר השלושה אמר מנהל גימנסיה 'הרצליה' ד"ר יוגב: "כאן, אל מול ירושלים הבירה הקדושה, אנו חונכים יד לנשמותיהם הקדושות של בנינו וחניכינו אמנון, יובל ושלמה. זכור נזכור את אמנון בבת-צחוקו, בליצנותו ובטוב-לבו; זכרו נזכור את יובל בהבעתו הקוסמת, בחיוכו הטוב ובמבטו המבטיח; זכרו נזכור את שלמה בוויכוחיו, בפקחותו ובכשרונותיו… אף אם אמנון, יובל ושלמה לא יהלכו עוד כאן, רוחם תרחף כאן, ותבוא בנפשות הנערים והעלמים המטיילים כאן ותשרה גם עליהם חיוך שובה לב, טוב-לב, טוהר וחן עלומים, וביודענו זאת והרגשנו הקלת-מה ביגוננו כי רב…"