בן ינקו וארנסטינה נולד ביום כ"ז בתמוז תשט"ו (17.7.1955) באשקלון. בן בכור להורים עולים חדשים. למד בבית-הספר היסודי ע"ש א. ד. גורדון ובבית-הספר התיכון-מקצועי 'אורט' שבמקום. כבר בילדותו התבלט בטוב-לבו ובאומץ-רוחו. תכונות שהקנו לו מעמד של מנהיג ילדי השכונה, הגן ובית-הספר. בלימודים היה צביקה שקדן וחרוץ, וכשהיה בן עשר הצטרף לתנועת 'הנוער העובד והלומד'. באישיותו נתגלמה מזיגה של מעורבות פעילה וערנית בחיי החברה, יחס רציני ללימודים ולבני-אדם, מסירות למשפחה ושאיפות לעתיד; ואכן, הודות לכך היה אהוב על חבריו, שהעריכוהו ונתנו בו אמון מוחלט. "צמא לימודים היית," כתב מחנכו בבית-הספר היסודי, "כמה דעת הסובב אותך. היית לעזר רב לחבריך במתן עזרה בלימודים ובחיוך הביישני הנותן עידוד. בלימודים הצטיינת והשתייכת לקבוצות העלית שבמקצועות החשבון והאנגלית, אבל אף-פעם לא הורגש בך קורטוב של עליונות. להיפך: פיצית את חבריך מהקבוצות הנמוכות בחיוכך הטוב וברצונך להיות אחד מן ה'חברה'." בתום לימודיו בבית-הספר היסודי עבר צביקה לירושלים, לבית-ספר מקצועי. אולם, געגועיו למשפחתו ולעירו החזירוהו לאשקלון כתום שנת-לימודים אחת, ושם המשיך את לימודיו בבית-הספר המקצועי 'אורט' במגמת החשמל, שהיתה אז המגמה הבכירה בבית-הספר. בד-בבד עם הלימודים המשיך להיות פעיל בתנועת הנוער. לאחר שהשתלם בקורס מדריכים היה למדריך מסור של השכבה הצעירה בתנועה. כילד, דרבנוהו גופו השמנמן ולחייו הסמוקות לעסוק באתלטיקה ובג'ודו, וגם בתחום זה קצר הצלחה רבה. גופו התפתח לממדים גדולים והוא נמנה עם טובי הג'ודאים בארץ – מקום שלישי באליפות ישראל. ברצונו לשתף רבים בידיעותיו השתלם גם בקורס מדריכי-ג'ודו וחרף קשיים ארגוניים רבים לא ויתר והמשיך להדריך את חניכיו. על-אף גודלו המפחיד הסדירו עיניו את טוב-לבו. מעולם לא ניצל את כוחו הרב נגד הזולת. אדרבה, תמיד היה נכון להושיט יד לכל-אדם. במלחמת יום-הכיפורים התגייס צביקה למאמץ – עבד בדואר, חפר שוחות, מילא שקי-חול וחילק אוכל לחיילים בצמתים. בתחילת אוגוסט 1974 גויס צביקה לצה"ל. תחילה יועד להישלח לקורס-טיס, אולם מששמע על אותה יחידה מובחרת, ויתר על הקורס והתחיל להכשיר את עצמו לאותה יחידה. הוא לא חסך מאמץ ושיפר את כושרו-הגופני לרמה הנדרשת באותה יחידה, לבסוף נתקבל אליה. "הוא היה ממש מאושר וגאה ביחידתו," כתב מנהל בית-הספר התיכון- מקצועי 'אורט'. "התגאיתי בכך שהוא כבוגר שלי, נמנה עם טובי הבנים, מאלה שנחשבים לעלית הנוער ששימש לנו תמיד דוגמה. "צביקה השתלם בקורסים במקצועות קרביים – צניחה, חבלה – והיה לסייר לוחם. על-אף הקשיים מעולם לא התאונן על קושי ולא סיפר דבר ועל המבצעים שנטל בהם חלק, לרבות 'מבצע יונתן'. הוא ידע שבבית דואגים וחרדים לשלומו, ותמיד הקפיד לטלפן ולהרגיע. במרוצת שירותו נפגע בגבו. שנה תמימה נאבק וסירב להשלים עם הפגיעה, אך לבסוף נותח. אולם, על זכותו לחזור לצות יחידתו לא ויתר והמשיך לנהל את מאבקיו להימנות שוב על אותה יחידה, ולבסוף הצליח גם בכך. בתום שלוש שנות-השירות השתחרר. עקב הפגיעה בגבו היה מנוע מלהתקבל לעבודה כאיש-בטחון בחברת אל-על, אולם על עבודה בתחום זה, שהיה קרוב ללבו, לא ויתר, והתחיל לעבוד במשרד-הביטחון. את שעות-הפנאי המשיך להקדיש לחניכיו בקורס לג'ודו ולמאמצים להעלות את הפרופיל הרפואי, כדי שיוכל שנית להיות קרבי. את הפרופיל לא עלה בידו להעלות, אך הצליח לשכנע את מפקדיו שיקבלו אותו לשירות-המילואים ביחידתו. הוא נשא אישה ושבועיים לאחר-מכן נקרא ליחידה לשלושה ימי-מילואים. כשחזר הודיע שעליו לצאת לעוד שבועיים של מילואים. ביום א' באב תשל"ח (4.8.1978), לאחר שנקרא ליחידתו, נפל בעת מילוי תפקידו בחזרו מאימון. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבאשקלון. השאיר אחריו אישה, הורים ואח. במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד-היחידה: "צבי השתייך ליחידה מובחרת והיה לאחד הלוחמים המובחרים שבה. אישיותו והתנהגותו היו למופת בכל שירותו הצבאי, ב'סדיר' וב'מילואים'. התנדב לכל משימה בהתלהבות, מתוך מודעות לחשיבותם של דברים ומתוך רוח-התנדבות שפעמה בקרבו. במזגו הנוח ובחיוכו התמידי השרה סביבו רוח טובה. צבי נטל חלק בעת שירותו הצבאי, במבצעים רבים חסויים, שרק שניים מהם התפרסמו. האחד הוא מבצע נגד מחבלים בלבנון, והשני הוא 'מבצע יונתן', ובשניהם גילה אומץ-לב וגבורה. חסרונו ביחידה יורגש בין מפקדיו וחבריו." על השתתפותו ב'מבצע יונתן' כתב אחד מעמיתיו למבצע: "זמן רב לאימונים לא היה, וכאשר נחתנו באנטבה הסתבר שתפקידו של הנהג (שצביקה מילא אותו) חשוב בהרבה ממה שתוכנן, לפי השטח, כפי שנראה לנו בתצלום (הישן למדי), השתנה ונוספו בו מכשולים, כגון גדרות ותעלות שלא ידענו עליהם… כבר ליד מגדל-הפיקוח נתקלנו גדר-רשת שנאלצנו לעבור בדריסה, ומיד לאחריה היתה תעלה שהפריעה את המשך ההתקדמות. בלי להסס עבר צביקה את התעלה תוך סיכון שהרכב ייתקע בה ובידיעה שאם ייעצר לא נגיע במועד למקום המיועד לנו, ובכך היינו מסכנים כוח אחר שלא היה מוכן להגעת האויב מהכיוון שלנו. כמובן, שצביקה עבר את התעלה בלי הרבה בעיות והגענו במועד למקום… כשחזרנו הביתה לא פחד צביקה לספר שמעבר לתעלה חסרו לו כמה פעימות-לב, שכן הרגיש שהוא האחראי להגעת הצות למקומו… הסיכום היה שצביקה נהג כהלכה והיה גורם חשוב בהצלחת הפעולה של אותו כוח." הוריו הקימו לזכרו אנדרטה, שהוצבה לפני מועדון קן-דרום של תנועת 'הנוער העובד והלומד', שנקרא על-שמו.
