צדיקיאן, עוזי

בן שושנה ופנחס, נולד ביום ל' באב תשכ"א (12.8.1961) במושב נתיב השיירה שליד נהריה. עוזי היה ילד רביעי במשפחתו, ואח לשלוש אחיות בוגרות ממנו. הוא היה ילד יפה ועדין, וזכה לטיפוח מכל הסובבים אותו. עוזי למד בבית-הספר היסודי ברגבה, ואחר-כך ב"בית-חינוך", תיכון אזורי בגליל המערבי. כשבגר עוזי בלטו בו השקט והשלווה הפנימית. הוא היה ביישן, טוב לב ונדיב, ובעל חוש הומור. עוזי היה חרוץ, וכבן מושב היה רגיל לעבוד לצד אביו במשק. הוא עשה זאת בד-בבד עם לימודיו בתיכון, ואף בחופשות בעת שירותו בצה"ל. עוזי אהב מאוד את המשק החקלאי, וראה בחקלאות אורח-חיים ותכנן לשוב אליו לאחר לימודיו באוניברסיטה. עוזי עקב אחר התקדמות העבודה גם מרחוק, ובמכתביו מן הצבא נתן "הוראות" לאביו, לבל יזניח דבר. הוא היה אמור להיות הבן הממשיך במשק. עוזי היה רגיש ליפי הנוף בארץ, נהג לטייל בכל הזדמנות ושאף ללמוד באוניברסיטה גיאוגרפיה ולימודי ארץ-ישראל. לפני גיוסו הוא שיפר את כושרו הגופני בריצות ארוכות, כי ברור היה לו, שיתגייס ליחידה קרבית. ואמנם, הוא הגיע לשריון והרגיש על בשרו את גאוות היחידה. בתחילה שירת עוזי כאיש צוות בגדוד שריון. הוא רצה להשתתף בקורס מפקדי טנקים, אך נדחה בגלל פז"ם קצר. התעקשותו נשאה פרי, ובראיון עם אלוף הפיקוד שכנע והתקבל לקורס. בכך הגשים עוזי את שאיפתו להיות מפקד טנק "מרכבה". הוא היה גאה בכלי זה ובטח בו, שיגן עליו בקרב. עוזי לא נהג לספר על קשיים שהיו לו, כדי לא להדאיג את הוריו. החוויות שסיפר עליהן היו עליזות ומבדחות. אף כששב מן הקרבות, הוא סיפר על הנוף הקסום בלבנון, על הצמחייה העשירה של ארץ זו, על מטעי דובדבנים ושקדים ועל נחלים ומאגרי מים. עוזי שירת ביחידתו בשטח לבנון שלושה חודשים לאחר המלחמה. הוא שימש רס"פ יחידתי. באחד הצוותים חסר מפקד טנק, ועוזי התנדב למלא את מקומו. בנוסעו בג'יפ עם חייליו, מן המוצב אל היחידה, חודשיים לפני שחרורו, נורה לעברם טיל אר.פי.ג'י. עוזי נהרג, ועמו עוד שני חיילים. סמ"ר עוזי נפל בקרב בלבנון ביום כ"ב באלול תשמ"ב (10.9.1982), והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בנהריה. בן 21 שנים הוא היה במותו. מפקדו כתב למשפחה: "עוזי היה ראשון בכול. כל משימה ביצע, קלה כקשה, ברוח טובה, תוך יצירת חדווה ורצון אצל פקודיו. פשטות וחוכמה, עוז וענווה חברו יחד בדמותו, ולאור אמות-המידה שלו נשתדל גם אנו למצוא את הדרך"