צבי-רן, שלמה (דיוסי), ד”ר

בן שמואל ואסתר. נולד ביום י"ח בניסן תרע"א (16.4.1911) בבודפשט, בירת הונגריה. מנעוריו התבלט בכשרונותיו במדעים המדוייקים במתימטיקה ובפיסיקה. בבודפשט השתתף בפתרון בעיות מתימטיות שבכתב-עת של חוג מדעי. שם גמר את לימודיו ברפואה ואחרי שעבד בבית-החולים האוניברסיטאי שבמקום ונבחן, הוענק לו תואר מומחה לרפואה פנימית. הוא היה רופא בבית-חולים צבאי בהונגריה ושירת כקצין-רפואה בצבא ההונגרי. עם תלאות מלחמת-העולם השנייה נסחף לחזית ובמרוצת הזמן נפל בשבי הרוסים. בשביו עבד הרבה ובתנאים קשים מאוד כרופא ראשי במחנה-שבויים גדול שבאזור קורסק. אחרי שובו מן השבי ביקר בבודפשט וכאשר ראה מה עוללה המלחמה בעיר ומה היה לאנשים בה בשלה בו ההחלטה לנוד הלאה. בשנים 1945-1946 כיהן כרופא במחנה-פליטים שבשטח הכיבוש האמריקאי בעיר גאנץ באוסטריה; משם החליט לעלות לארץ כמעפיל – וכך עשה. בעלייה ב' יצא למשאת-נפשו והגיע לקפריסין. בשנים 1046-1947 ניהל שם את המרפאה במחנה. נוסף לעזרה הרפואית שהגיש לשארית-הפליטה השתדל גם לשפר את תנאי-חייהם ואת כלכלתם. קשרי-ידידות נוצרו בינו לבין חברי "ספיח", אשר ייסדו את קיבוץ בית-קמה. בפברואר 1948, הגיע לחופי-הארץ באנית-מעפילים "התקוה" וכיוון שמומחיותו הוכרה ואושרה בארץ התחיל בשירותו הרפואי בצה"ל בספטמבר 1948. במשך עשרים שנות חייו בארץ הקדיש את רוב זמנו ומרצו לתפקידים הרפואיים בצה"ל מילא תפקידים אחראיים ושונים. הוא היה הרופא המחוזי במפקדת מחוז הנגב והגיע לדרגת רב-סרן. במלחמת-הקוממיות הגיש עזרה רפואית לפצועים שהועברו מן המשלטים בסביבות רביבים, אשר שם ניהל בית-חולים שדה במערה. הוא היה רופאם של מגיני תקומה, בארות-יצחק, דורות ושובל בנגב הנצור. לאחר-מכן עבר עליו לא ליל-שימורים אחד בהיערך הפשיטות בפעולות-התגמול נגד האויב. בשנת 1950, כאשר נוסדו היישובים פטיש, מסלול, רענן ומבטחים היה אחראי על הטיפול הרפואי בעולים החדשים שגרו באהלים עד היבנות ביתם הקבוע. במבטחים הקים יחד עם צוות רפואי חדר-חולים לאלה שנזקקו לאישפוז ומטעם הצבא עזרו ודאגו לבריאותם. בשנת 1956 נתמנה לתפקיד ממלא מקום קצין-רפואה פיקודי במפקדת הדרום ואחראי על פינוי נפגעים. בתפקיד זה פעל רבות במשך מערכת-סיני ועוד הרבה שנים לאחר-מכן. משנת 1963 היה יושב ראש הוועדה הרפואית בלשכת-הגיוס בדרום וגם במלחמת ששת הימים עמד על משמרתו. מפקדיו ומכיריו המרובים הכירו במידותיו התרומיות, הוקירוהו ורכשו כבוד לאישיותו והעריכו את פעלו. הם למדו להכירו כאיש-תרבות נעלה, כידיד וחבר נאמן וכבעל ואב מסור. בבאר-שבע השתקע בתום מלחמת הקוממיות והתערה בחיי-העיר. כל ימות-השבוע היה מכתת רגליו מביתו לעבודה או לבית חייל חולה אך בשבתות נהג לצאת לטייל בעיר או למרחבים של שדה קרוב. כל דבר טוב, יפה ומעניין עורר בו התפעלות. חוש ההומור והתושייה שגילה בכל מצב קירבו אליו ידידים רבים. בעבודה ובבית השפיע בשמחת-החיים בחכמתו ובאהבת-האדם שבו. גם במוסיקה היה בקי ואהב להאזין וליהנות מיצירות קלאסיות. נפטר משבץ-לב בשעת מילוי תפקידו בלשכת-הגיוס; זה היה ביום י"א באלול תשכ"ח (3.9.1968). הניח אישה ובת. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בבאר-שבע. ממקומות שונים בארץ ומקרב תושבי עירו נהרו מכרים וידידים לחלוק לו את הכבוד האחרון כי הכל כיבדוהו על מסירותו ונאמנותו בתפקיד, על האימונים אשר שמר לחברים בצבא, על יושרו וענוותנותו, על פשטותו האצילית – תכונות אשר היקנו לו אהבת-הבריות וכתר שם טוב. והלא כך כתב קצין הרפואה הראשי במכתב-תנחומים לאשתו: "מוצא אני לנכון לציין את מסירותו ואת נאמנותו של רב-סרן ד"ר צבי-רן במילוי תפקידו כרופא צבאי. יודע אני שהוא הקדיש את רוב זמנו ואת רוב דאגותיו לטיפול בבריאות חיילינו; והאבידה היא להם כלך". לזכרו הוקדש ספר-תורה בבית-החולים המרכזי בנגב.