צאלח, דני

בן שלמה וגניה. נולד ביום כ"א בטבת תש"ז (13.1.1947) בחולון. סיים שם את בית-הספר היסודי על-שם ביאליק ועם תום לימודיו יצא לעבודה, כי נחלץ לעזרת הוריו בפרנסת-הבית – ועל-ידי כך איפשר לאחיו הקטנים לרכוש השכלה תיכונית. הוא ביטל רצונו בפני רצונם, כי כזה היה מטבעו: ותרן ועניו. עסק בליטוש יהלומים. איש המשמעת והחריצות היה, כי בביתו התחנך על ערכי תנועת-העבודה החלוצית וההתנדבות. מילדותו השתייך לתנועת "הנוער העובד והלומד" ובהגיעו לגיל-הגיוס בפברואר 1965 השתלב בחטיבה קרבית בעלת עבר מפואר, אף כי בלבו היה ספק אם יוכל לעמוד במשימה זו בשל חולשתו הגופנית; והנה דוקא בצבא התחשל, בגר והיה לאיש. "צבר" היה לכל דבר אך ללא חיספוס וקוצים דוקרניים המציינים את בני-גילו. כולו אמר שלוה מאופקת. עדין היה, מנומס ונעים-הליכות, עליז ושמח ומוכן לעזור לזולת בכל עת – וחבריו הרבים אהבוהו. כשבוע לפני נפלו הועלה לדרגת רב-טוראי – ומפקד-יחידתו, במכתב להוריו, כתב כי "בשטח המקצוע שלו רק יחידי-סגולה זוכים בה". ביום ג' באדר ב' תשכ"ז (15.3.1967) נפצע בשעת מילוי תפקידו ובבית-החולים מת מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. לזכרו הוציאו הוריו חוברת בשם "דפי דני". במכתב-התנחומים להוריו ציין מפקדו כמה ממידותיו הטובות: "מסירותו ונאמנותו לתפקידו היו למופת; תפקידים אשר הוטלו עליו – ויהיו אשר יהיו – ביצע בדייקנות ובמסירות יוצאת מגדר הרגיל".