פרקש, יהודה-אריה

אריה, בן רחל ומשה, נולד ביום ט' במרחשון תש"ט (11.11.1948), בעיר קלוז' ברומניה. בדצמבר 1958, כשהיה בן עשר, עלה ארצה עם הוריו ואחותו הקטנה. הוא סיים את הלימודים היסודיים בבית-הספר הממלכתי ג' והמשיך ללמוד בבית-הספר התיכון העיוני בצפת. לאחר עלייתה ארצה שוכנה משפחתו בעיירה מעלות בצפון, אך לאחר כשנה ומחצה העתיקה את מגוריה לצפת, שם גדל אריה והתחנך. הוא היה תלמיד קשוב וחרוץ והשיג ציונים מעולים בכל בתי-הספר שלמד בהם. כיוון שניחן בכישרונות רבים עשה חיל בכל תחומי עיסוקיו. מגיל צעיר אהב לצייר ולשרטט, ואף הקדיש לכך הרבה מזמנו הפנוי; התמונות הרבות אשר הותיר אחריו מעידות על הצלחתו הרבה בציור. יצירותיו עוררו עניין רב והוא הוזמן להשתתף בתחרות ארצית בשרטוט. אריה היה גם חובב צילום נלהב והרבה לצלם נופים, אירועים ואנשים שמצא בהם עניין מיוחד. הוא לא הסתפק בכל אלה ובשעות הפנאי שנותרו לו עסק בפעילות ספורטיבית ענפה. הוא השתתף בקביעות באימוניה ובמשחקיה של נבחרת הכדורעף של חברת "מקורות", מקום עבודתו של אביו. כמו כן הרבה להשתתף בתחרויות ריצה למרחק ובקליעה למטרה. בשני מקצועות אלה זכה להישגים נאים: בריצה זכה פעמים רבות במדליות שונות ובקליעה היה אלוף הנוער באזור הצפון. למרות העיסוקים הרבים, שגזלו חלק ניכר מזמנו, היה אריה בן אוהב ומסור ביותר להוריו. הוא נהג לשתף את אמו בכל חוויותיו ואהב לספר לה מדי יום ביומו את כל אשר עבר עליו. אביו היה ידידו הקרוב והאינטימי ביותר. קרובי משפחה מעידים שהיחסים בין בני המשפחה היו מיוחדים במינם, יחסי אהבה וכבוד הדדיים מופלאים ויוצאי דופן. אריה היה נער רגיש מאוד, והביטחון העצמי הרב שהפגין כלפי חוץ, שימש כיסוי לנפש סוערת ומלאת ניגודים. הוא סירב לקבל אמיתות מוסכמות כדבר מובן מאליו. משפטים כגון: "מה לעשות, ככה זה", או "אין מה לעשות", מלאו אותו זעם. הוא נהג לחזור ולבדוק את השקפותיו מחדש כדי למצוא אם עדיין הן תקפות. תמיד ביקש שלמות במעשיו, וניגש לכל דבר בצורה יסודית ומעמיקה. רק לאחר שהשתכנע בנכונותה של עובדה, היה מוכן לקבלה. הוא הרבה להתווכח על כל דבר עם כל אדם ומעולם לא הסתפק בתשובות בעלמא, אלא חקר את הדברים לעומקם. אריה גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1967, כחודשיים לאחר תום מלחמת ששת הימים, והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות, השתלם בקורס יסוד במקצועות השריון וסיים אותו בהצלחה. לאחר סיום הקורס הוצב ליחידת שדה של החיל בתפקיד טען-קשר בטנק. גם בצבא מילא אריה את התפקידים שהוטלו עליו ברצינות וביעילות. הוא היה דייקן מאוד והקפיד על מילוי פקודות כלשונן. מפקדיו היו מרוצים ממנו גם כחייל וגם כאדם ולכן, לאחר תקופה קצרה יחסית, שלחו אותו לקורס מפקדי טנקים. גם קורס זה סיים בהצלחה, והתגלה כמפקד מוכשר, היודע להפעיל את אנשיו ביעילות. ביחידתו נודע כאיש מקצוע מעולה, המכיר את כל מערכות הטנק שלו ופקודיו אהבו אותו ובטחו בסמכותו. בתום שירותו הסדיר השתחרר אריה מצה"ל, והלך ללמוד הנדסת חשמל בשלוחה של אוניברסיטת תל-אביב בחולון. הוא הצטיין בלימודים, אך מלחמת יום-הכיפורים, שפרצה בשנת לימודיו האחרונה, קטעה אותם. במלחמה השתתף אריה בקרבות הבלימה בסיני ואחר כך היה בין הראשונים שפרצו אל הגדה המערבית של תעלת סואץ. ביום כ' בתשרי תשל"ד 16.10.1973)-15) נפגע הטנק שלו על-ידי מארב טילים של המצרים ואריה נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בצפת. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.