פרקר, יפתח

בן ראשון לתרצה וצבי, אח צעיר ללבנת וענבל ואח גדול ליאיר; נין, נכד ובן למייסדי מושב כפר ויתקין אשר בעמק חפר. נולד ביום ב' בניסן תש"ם (18.3.1980) בבית החולים "הדסה הר הצופים" שבירושלים, אך גדל והתחנך בכפר ויתקין, וחי בו עד יומו האחרון. את שמו קיבל יפתח על שם הקיבוץ שבגליל העליון, שם שירתה אמו. את ראשית חינוכו קנה במושב, בבית הספר היסודי על שם יוסף ויתקין, וסיים את לימודיו בבית החינוך הניסויי-קהילתי "רמות חפר" שבקיבוץ מעברות, במגמה הריאלית. יפתח היה חובב ספורט מושבע ושיחק בקבוצת הכדורסל "הפועל עמק חפר". בד בבד למד בחוגים של "היחידה לנוער שוחר מדע" שבבית הספר להנדסאים ליד אוניברסיטת תל אביב, השתתף בפעילויות של תנועת "בני המושבים", ויחד עם חבריו בני המושב יצא למחנות הפסח והקיץ. מילדות היה ידוע באהבתו הרבה למחשבים, וחדרו בבית היה ממלכת מחשבים של ממש. "זה היה חדר שתמיד נדהמתי לראות," תיארה הילה, בת דודתו, "עמוס מחשבים וציוד נלווה, דיסקים וכבלים ומה לא, משם היית יכול לפצח את סודות הכור אם היית רוצה." השאיפה הבלתי מתפשרת לשלמות הייתה מתכונותיו הבולטות של יפתח, והתמזגה היטב בערכים שעליהם התחנך בביתו – אהבת האדם והארץ, נתינה ועשייה. עם גיוסו לצה"ל, בקיץ 1998, הוצב בחיל השריון והחל במסלול ההכשרה, אך נאלץ לפרוש בשל בעיות בריאותיות שסבל מהן, ועבר לתפקיד מנהלתי שממנו אותר לקורס קצינים. בתום הקורס המשיך להשלמת קציני שלישות, ובסיומה, ענוד בדרגות סגן-משנה, הוצב בתפקיד קצין כוח אדם סדיר בחטיבת הנח"ל. מכאן עבר לגדוד תותחנים שבו שימש שליש, ובהמשך היה עוזר קצין שלישות חטיבתי בחיל התותחנים. לאחר שלושה תפקידי שטח במערך השלישות, מונה יפתח לתפקיד ראש צוות תמיכה, דוחות ובקרה של מערכת ניהול כוח האדם בצה"ל "שח"ר-של"י", במפקדת קצין שלישות ראשי. שנה וחצי מילא תפקיד זה, ובתום התקופה מונה לראש צוות תשתיות פורטל. בשנת 2005, במקביל לשירותו הצבאי, החל יפתח ללמוד במכללת תל אביב-יפו לקראת תואר בוגר במדעי המחשב וביו-אינפורמטיקה. את לימודיו אמור היה לסיים בספטמבר 2009, אך לא זכה לכך. בתפקידו האחרון, שמילא למן אפריל 2006 ועד יום מותו, שימש יפתח ראש מדור תמיכה והטמעה בענף מערכות מידע באגף משאבי אנוש. יפתח, שהיה מומחה במערכות ניהול כוח האדם, שילב את ניסיונו בתפקידי השטח עם היכרות והבנה של עולם מערכות המידע, והוביל תהליכים מרכזיים בענף. סיפר מפקדו, סגן-אלוף דודי שוורץ: "יפתח היה דמות מופת לחיילים ולקצינים שעליהם פיקד. הוא היה מקצוען ובו בזמן אדם שיודע להקשיב, לעודד ולהפיק את המרב והמיטב מכל אחד; קצין וג'נטלמן. יפתח שאף לשלמות הביצוע בכל דבר שעסק בו. הוא לא עיגל פינות, בדק וחקר. בעזרת הסקרנות הטבעית והיצירתיות שאפיינו אותו פתר בעיות וקשיים שאחרים כשלו בהם. כמפקדו, חשתי שאני יכול להטיל עליו בלב שקט כל משימה, קשה ומורכבת ככל שתהיה." במהלך שירותו, יצא יפתח עם משלחת "עדים במדים" – משלחת צה"ל לפולין, לביקור במחנות הריכוז וההשמדה. את רשמיו העזים בעקבות המסע העלה על הכתב: "כשמרגישים צורך להגיע למקום מסוים, גם האוקיינוס הכי גדול לא יהווה מכשול. כשמרגישים צורך לראות משהו, גם העיוורון לא יהווה מכשול. כשמרגישים צורך לשמוע משהו, גם חירשות לא תהווה מכשול. אבל, לא מובן איך אנשים רגילים מרגישים צורך לרצוח אדם אחר רק מהיותו שייך לעם אחר, ואין שום מכשול העוצר בעדם. כאשר אתה עומד מול הזוועות אשר התרחשו בערים הגדולות, בעיירות השדה, ביערות, במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה, אינך מבין כיצד הרגישו אנשים אלו אשר התעללו ורצחו אנשים שכל פשעם היה השתייכותם לעם היהודי, אינך מבין את המניע שלהם ואת המוטיבציה לשכלל את שיטת ההשמדה, ואינך מבין איך אומות העולם החופשי עמדו מנגד ללא התערבות. אבל, כאשר אתה רואה את הניצולים מאותה התופת אשר שיקמו את חייהם, שומע את סיפורי הגבורה ועומד לנוכח העדויות האילמות של אלו שהובלו לטבח, וכאשר אתה צועד במדיו של צבא ההגנה לישראל על האדמה שבה נקברו מיליוני יהודים, אתה מתמלא גאווה בייחודיות של העם היהודי, עם אשר שומר על מסורת בת אלפי שנים, עם בעל חוכמת חיים וידע, עם אשר מצא לעצמו פינה משל עצמו בגלובוס, עם שבו כל זרמיו מאוחדים יחדיו בקיום המסורת ובשמירת הייחודיות, עם שמוביל את אומות העולם במוסריות שלו למרות הזוועות שעבר … ואז אתה מבין שהעם היהודי לא ייתן לאף אחד להשלים את מה שהתחילו הנאצים." אל בני משפחתו היה יפתח קשור באופן מיוחד. הוא היה מלא גאווה והערצה בהזכירו את הבית, את הכפר, את הסביבה שבה גדל, את האדמה, ולכל אורך השנים נהג לסייע בעבודות המשק המשפחתי – בגידול הבקר לחלב ולבשר, בלול תרנגולי ההודו, במטעים ועוד. בשנה האחרונה לחייו אף סייע לאביו בהנחת התשתית לרפת רובוטית. יפתח, מעידים כל מי שהכירוהו, היה אדם נבון ודעתן, ותענוג היה לשוחח איתו על כל נושא שהוא. הוא היה מוקף חברים אין-ספור, ואלה מעידים על היותו חבר של אמת הנכון לעזור בשעת צרה. חייו של יפתח היו עשירים ותוססים, מלאי עשייה, התפתחות, בילויים והנאה. יפתח שטייל בלי סוף בשבילי הארץ, שהכיר בה כמעט כל דרך, מעיין ואבן, ידע גם נסיעות רבות לחו"ל: הוא גמע את מרחביה המושלגים של לפלנד בטיול על מזחלות ואופנועי שלג, הקיף את אירלנד, זכה לשבת באצטדיון האוהדים בברצלונה ולחזות במשחק כדורגל של נבחרות ספרד, נסע לראות מופע רוק באיסטנבול, ונוסף על כל אלה, למד צלילה ונהנה מהמחזות היפהפיים שנגלו לפניו במעמקים. "יום אחד תגשים את החלום שלך ותהיה אופנוען," כתבו חבריו של יפתח בספר המחזור, וזו אמנם הייתה משאת נפשו של יפתח מימים ימימה – לרכוב על אופנוע משוכלל. בתחילה קנה אופנוע "קטן", ולאחר שהפך לרוכב מיומן, רכש אופנוע כבד יותר. "כשקיבלתי את האופנוע הראשון," כתב יפתח, "ברגש מהוסס, ללא הידיעה איך חיי הולכים להשתנות, הגעתי אל הסוכנות, קרעתי את הניילונים ויצאתי לדרכי עם חלום שלקח לי עשרים וחמש שנים לממש." עם החברים החדשים שהכיר – חבורת אופנוענים "משוגעים לדבר" כמוהו, יצא יפתח למסעות רכיבה, והיה מוקסם מתחושת החופש ומהחוויות החדשות. הוריו, כמו גם חבריו הוותיקים, היו מלאי דאגה לנוכח התחביב החדש שהלך ותפס תאוצה ומילא חלק ניכר בחייו, הגם שיפתח תמיד הקפיד על אמצעי הבטיחות ונהג באחריות. דווקא כאן, על הכלי הכבד והמסוכן, חש יפתח בטוח ומוגן – "הוא לעולם לא דיבר על פחד בכביש. הוא הרגיש הכי בטוח על האופנוע, יותר מאשר במכונית," סיפרו החברים. ערב נפילתו, השתתף יפתח בארוחת ליל שבת עם המשפחה המורחבת, ובסיומה הצטרף לכמאתיים אופנוענים שיצאו לטיול במצדה. "ישבנו וקשקשנו בארוחה המשפחתית כמו שאנחנו נוהגים לעשות בדרך כלל, כשכולם נאספים פה בכפר ויתקין, ולא ידענו שהמפגש הזה הוא הפעם האחרונה שנראה אותו," אמרו בני המשפחה בכאב. רב-סרן יפתח פרקר נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ב בתשרי תשס"ט (11.10.2008), בתאונת אופנוע שאירעה באזור קיבוץ עין השופט, בין כביש 66 להרי מנשה, במהלך טיול עם חבריו. בן עשרים ושמונה היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בכפר ויתקין, המושב שבו בילה כל חייו ושאליו הרגיש כה שייך ומחובר. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. "כל חייך עשית מה שאהבת וכל דבר במאה אחוז," ספדה לו אחותו לבנת, "קצין וג'נטלמן, חבר, אבל מעל לכול בן, אח ונכד אהוב. יהיה זכרך ברוך." על קברו, ספד לו מפקדו וחברו סגן-אלוף דודי שוורץ: "יפתח היקר – שתי תכונות משמעותיות אפיינו אותך – אהבתך לעשייה ולשירות הצבאי, בו האמנת ושאהבת בכל ליבך, ורצונך לבצע כל משימה בדרך המאתגרת ביותר שתביא אותך לתוצאות המשמעותיות ביותר. … עשית זאת כהרגלך בצניעות, בענווה, בדרך ארץ. … תמיד נתת מעצמך עד אין קץ, הקדשת את עצמך קודם כול לתפקיד, למשימה, לאנשים שהיו פקודיך, ורק אחר כך התפנית לחשוב ולעסוק בעצמך. … היית שילוב של איש אדמה ואיש היי-טק. דיברת באותה מידה של התלהבות על הרפת, על הפרות ועל החליבה כמו גם על הטכנולוגיה ועל עולם המחשוב. … יפתח, היית לי פקוד וגם חבר יקר. … נזכור אותך עם החיוך המבויש, פני הילד הנצחי והיכולת להתלהב מהדברים הקטנים שבחיים." ספדו ליפתח חבריו: "… איך זה, יפתח, שעכשיו, כשכל שנותר לנו להרגיש זה האובדן והאבל – הכעס מהווה לנו מכשול. בעוד האבל מחלחל לאיטו, הכעס התפרץ במכה חדה, ולא הותיר מקום לספק. אנחנו כועסים. כועסים על הפנייה החדה, כועסים על איבוד השליטה, כועסים על כך שבא מישהו ממול, כועסים על זה שלא היה לך מה לעשות, והכי כועסים – על עצמנו, שבכל הדיונים והשיחות לא היינו יותר נוקשים, יותר עקשניים, יותר ברורים – יותר מפוחדים. המומים לעמוד מול הקבר הפתוח ולהיפרד מחבר שליווה את נוף ילדותנו מיום שנולדנו. הרי לא כך זה אמור היה להיגמר. … בטיול האחרון בבית ג'אן, שהיה גם הוא בצילה של תאונת אופנוע מחרידה, הגנת בחירוף נפש על האהבה שלך. על החופש, על החוויות, על רוכבי הדו-גלגלי, אותם הגדרת כעם מיוחד אשר זר לא יוכל להבין … כזה היית – טוטלי. טוטלי במסירות שלך למערכת הצבאית, טוטלי באהבה שלך לישראל, שבשביליה הקפדת לטייל מדי שבוע. טוטלי בזיקה שלך לכפר ויתקין של פעם, לחקלאות, ולצערנו הרב גם היית טוטלי באהבה שלך לאופנועים. … הנחמה היחידה בכל הסיוט המעורפל הזה היא הידיעה שנפרדת מאיתנו בעת שעשית את הדבר האהוב עליך ביותר, או לפי דבריך, את הדבר אשר שינה לך את החיים. לך, ומסתבר שלכולנו." חברו של יפתח, דני שצר, הקריא את שירו של אהוד מנור "אבל כולם": "אתה רוצה פתאום לדהור על אופנוע / אתה רוצה לקרוע את הכביש / כבר יש לך תכנית שראית בקולנוע / ואתה רוצה לדעת מה אני חושב ואיך אני מרגיש // וכשאני אומר לך שבעורקי קופא הדם / אתה עונה לי: 'כן, אבל כולם' / וכשאני אומר: 'תשמע, תגדל קצת קודם בן אדם' / אתה עונה לי: 'כן, אבל כולם' // … // אבל כולם אבל כולם / אבל כולם זה לא אתה / בשבילי אתה זה כל העולם." את דבריו סיים דני במילים "יפתח, בדבר אחד צדקת, עדיין לא חוויתי את הריגוש שברכיבה על אופנוע, אבל אתה לעולם לא תבין מה ההרגשה בלאבד חבר ילדות." הספדה של סבתא מרים: "יפתח!! איך אוכל לבטא עוד את שמך, ביודעי שלא אראה אותך עוד, שאינך קיים יותר. גבר צעיר ונאה בעל מבט גלוי ומעורר אמון וביטחון. החיים כאילו פתחו לפניך את שעריהם בשביל להעניק לך מטובם. … איש לא שיער שהאדמה תיפתח ותבלע את קורבנה, ובמקום צחוק ושמחה יישפכו דם ודמעות! … את שמך, יפתח, ננצור בזיכרוננו ונישא בליבנו את דמותך הזוהרת והזועקת לחיים." במלאות שלושים יום לנפילתו, ספדה ליפתח אחותו לבנת: "על הכריכה האחורית של הספר 'הסיפור שאינו נגמר' כתוב 'עשה מה שליבך חפץ', ואתה, יפתח, עשית מה שליבך חפץ לעשות. … הצבא היה מקום עבודתך בשנים האחרונות, אולם אין לי ספק שראית בשירות הצבאי ערך, יחד עם תחושת שליחות. לאורך כל הדרך עשית רבות מאחורי הקלעים, הן במסגרת התפקידים הרבים שמילאת, והן כמפקד של חיילים כה רבים שכיבדת ולהם כל כך דאגת. למדת את התחום שבו כל כך התמחית ואותו כה אהבת, עבדת, טיילת, ובקיצור – עשית כל מה שליבך חפץ … שלושים ימים ואתה כל כך חסר … זוכרת, ומאוד מאוד מתגעגעת." ביום השנה הראשון לנפילתו, כתבה אמו: "ילד שלי – יפתח. החורף נגמר, אביב, קיץ וסתיו – עונות השנה מתחלפות ואתה אינך. הזיכרונות לא מתחלפים – הם גואים, עולים, ומציפים אחורה לימים טובים יותר. … אתה נשארת פה בין העצים והאבנים ואנחנו יצאנו מהשער והמשכנו הלאה – אל המרחבים הפתוחים – אחרים ויתומים, תוהים איך ממשיכים מכאן בלעדיך. … בתחילת החיים – נקטעו חייך. באמצע המירוץ, ואתה כל כך אהבת וכל כך נהנית מהם. לא הרבית לדבר – אבל בדיעבד אנו יודעים – כמה פרחת, הצלחת והגעת להישגים בשירותך הצבאי בתקופה האחרונה. היית מלא וגדוש, פעלתן ואהוב. … האם השתלבו כאן מחיר המירוץ עם יד המקרה האכזר? … נוח יפתח שלנו, תערב לך שנתך לתמיד, ומשם אנא הבט בנו ועוץ לנו, הראה לנו דרך להמשיך, לבנות ולמלא את החלל שנפער – להינחם!" דבריה של הילה, בת דודתו: "לא להאמין אבל כבר עברה שנה. … ושוב אותה מסגרת, ואתה בתוכה, ניצבת מולנו, סמוך לשולחן החג, וזה אתה, בחיוך הכובש הזה שלך, חיוך שכבה לפני שנה … אני באה לפה ועומדת למול האבן הקרה הזו, ושתי תחושות קשות מלוות אותי. תחושה של כעס – של כמה מיותר זה, כמה צער ודמעות נשפכים כאן סתם. מצד שני תחושה של איזושהי הקלה/השלמה – נהרגת במקום שהכי אהבת להיות בו. על האופנוע שלך, חלום חייך. … והגעגוע עצום והבכי אין-סופי והאין הזה גדול, גדול מדי. … שלום יפתח, אוהבת אותך, ומתגעגעת אליך."