פרץ, תומר

בנם של אסתר וחזקיה. נולד ביום כ"ב באלול תשמ"ג (31.8.1983) בקריית שמונה. אח לעינב ולרותם. כבר בילדותו בלטו תכונות האופי הטובות והיפות של תומר: הוא היה ילד עצמאי, נחוש בדעתו וחבר טוב שמוכן לעזור לכולם. מגיל צעיר העריץ את לובשי המדים – אנשי כוחות הביטחון, הצבא והמשטרה – ובכל שנה בפורים נהג להתחפש לשוטר או לחייל. ככל שבגר ניכרו יותר ויותר רוחב לבו, חוש האחריות שלו, נכונותו להתנדב ולסייע לכל מי שביקש ומוסר העבודה הגבוה שלו. תומר כיבד את הוריו, היה אח בוגר לדוגמה ולמופת לרותם, אהב את משפחתו המורחבת והיה אהוב מאוד על בני משפחתו ועל חבריו. בדרשת בר המצווה שלו אמר בין היתר: "זו זכות להיות בן לעם נבחר, ותושב של חבל ארץ כה מיוחד, וזכות גדולה נפלאה ומיוחדת להשתייך למשפחת פרץ הנהדרת. תודה להוריי על שדואגים לכל מחסוריי, מלווים אותי בשמחה ומחדירים בי חינוך לערכים. יודע אני שהיום אני ברשות עצמי, והאחריות כולה שלי. זהו כבוד, זוהי משימה העומדת לפניי. החינוך שקיבלתי הוא נר לרגלי, אשרת באהבה ובמסירות את עמי ומולדתי." בתקופות של מתח ביטחוני בקריית שמונה, כשקטיושות נורו על העיר, התארחו תומר ובני משפחתו בקריית אתא: תומר ציפה למפגש עם דודותיו, אילנה ורויטל, ולמשחקים עם בן-דודו אלדד. גם את סבא וסבתא, יצחק ופרחה תורג'מן, נהג לבקר בקריית אתא. "בביקורים אלו", מספרות דודותיו, "תמיד שאל תומר את סבתא אם היא הכינה מופלטה… אי-אפשר לשכוח את מראה אצבעותיו הקטנות מורחות את החמאה והדבש ומגלגלות את המופלטה… כשאכל בהנאה ושיבח את סבתא." תומר למד בבית הספר היסודי "מגינים" בקריית שמונה, והמשיך בבית הספר התיכון על שם דנציגר, שם הוא זכה בכינוי "פלופי". שאול יום-טוב, המחנך של תומר בתיכון, תיאר את תלמידו: "אדם שלא הכיר את תומר לעומק, הכיר דמות הנחבאת אל הכלים, צנועה ושקטה. מי שהיטיב להכירו, נחשף לדמות רב-גונית, מרתקת ורגישה. תומר מעולם לא הרים ידיים, תמיד האמין ביכולותיו והפגין ביטחון עצמי, כי השליטה שלו במהלכי חייו נהירים לו וכי היה בטוח בהצלחתו. אזכור אותו כאדם הגון, מוסרי וטוב לבריות". תומר היה רב-כישורים, בעל חוש טכני מופלא, ידי זהב ויכולת ארגון וסדר. לבית הספר נהג להגיע עם דפדפת ותו לא, אך כשהגיע הזמן ללמוד למבחן – החומר היה מוכן כולו ומתויק בקלסרים בבית. בתקופת לימודיו בתיכון התנדב תומר במשמר האזרחי וסייע לשמירה על הביטחון בעירו. הוא לא ידע פחד מהו, ועל דלת חדרו הדביק את סיסמתו "No Fear". אמו אסתר נזכרת במקרה שבו נורה מטח קטיושות על קריית שמונה, ודווקא אז מצא תומר לנכון להתבדח ולצחוק על עצמו. תומר עמד בחדרו ליד החלון, וראה קטיושה שעוברת ממש מעל הבניין. "בזמן שעמדתי בסלון ואמרתי לכולם: 'רוצו למקלט. יש קטיושה!' תומר רץ אליי ואמר לי: 'אימא תראי! השערות שלי סומרות!'." תומר הפגין נחישות ואומץ גם כשהגיעה ניידת מגן דוד אדום לאסוף תרומות דם מתושבי השכונה. "הוא החליט שהוא רוצה לתרום דם," נזכרת אמו, "אך מכיוון שהיה צעיר, בן שש-עשרה בערך, אמרו לו הפרמדיקים שהוא זקוק לאישור הורה. תומר הגיע אליי ולא עזב אותי עד ששוכנעתי ובאתי איתו לתרום דם." תחביביו הרבים מילאו את שעות הפנאי שלו. הוא אהד את קבוצת הכדורגל "מכבי תל-אביב", היה שחקן בלתי מנוצח בשש-בש והיה לו אוסף מצתים מיוחד ומרשים, שסידר בחדרו על מדפים. אופנועים עוררו בו סקרנות רבה והוא המתין בקוצר-רוח ליום שבו הוא יוכל להנפיק רישיון נהיגה ולקנות אופנוע. תומר אהב מאוד להאזין למוזיקה, גם בבית הספר הסתובב תמיד עם דיסקמן ונראה כשאוזניות לאוזניו, אפילו בשיעורים. במכוניתו התקין תומר מערכת סטריאו מאולתרת ורמקולים כדי להגביר ולשפר את איכות הקול. "במסיבת הטראנס הראשונה שהוא היה בה הוא התלהב כל כך מהמסיבה ומהמוזיקה, וביקש שאצרוב לו כמה טראקים טובים. את הדיסק הזה הוא לא הספיק לשמוע," סיפר יקיר בוסקילה חברו. דיג בנהר הירדן היה תחביב נוסף של תומר. יקיר: "כל יום שישי היינו נוסעים לנהר הירדן עם נרגילה ויושבים ב'צ'יל', כאילו לא אכפת לנו מהעולם… תמיד רבנו מי יכין את 'הראש' (לנרגילה) ומי יכין את הבצק לדיג. הייתה לנו מין אמונה כזו שאם אנחנו תופסים דג שפמנון, אנחנו לא דגים יותר בחכה הזאת… תומר לא אהב להיכנס ולשחות בירדן, אז כדי שהוא ייכנס העפנו עליו בוץ כדי שתהיה לו סיבה להיכנס." החברים היו חלק מרכזי בחייו של תומר, ביתו היה מלא בחברים דרך קבע, אצלו הם התקבצו כשיצאו לטיולים ולבילויים מדי שבוע. אולם החברות המיוחדת שהתפתחה בין תומר לבין חנן אליהו, החולה בניוון שרירים ולכן מרותק לכיסא גלגלים, העידה יותר מכול על המסירות של תומר ועל נאמנותו. השניים למדו בבית ספר "מגינים" ותומר התנדב לעזור לחנן, ללוות אותו ולתמוך בו, במעשה וברוח. בטיולים עזר לשאת את חברו ממקום למקום, נחלץ לעזרתו והיווה כתף תומכת בשבילו. "אל תדאג, אני אהיה איתך," היה מבטיח ואף קיים. החברות המשיכה בתיכון. לאחר שכיתתו של חנן עברה לקומה השנייה נבנה בבית הספר מעלון לצורך העלאת כיסא הגלגלים לקומה השנייה והורדתו. מובן שתומר היה ראשון המתנדבים ללמוד כיצד מתפעלים את המעלון. הוא זה שקיבל את פניו של חנן בבוקרו של יום והאחרון להיפרד ממנו בשעות אחר הצהריים. המורה שאול העיד: "נתינתו הייתה נתינת אמת, נתינה מכל הלב והנשמה." סיפרה אסתר אמו של תומר: "כל דבר שתומר קיבל, קנה או עשה, הוא רץ ישר לחנן, הראה לו ושיתף אותו. גם ביום הראשון כשקיבל את רישיון הנהיגה, ביצע את הנסיעה הראשונה היישר לביתו של חנן." בחוברת שנערכה לזכרו של תומר כתב חברו חנן אליהו: "תומר, בחור בעל לב רחב וטוב שתמיד אהב לעזור. היית חבר אמיתי ביסודי, בתיכון ולאחר התיכון. אזכור את צחוקך המתגלגל, אותו לעד לא אשכח. אספר על תומר, חבר פשוט נפלא והכי טוב שהכרתי. היית לי כאח. אזכור את נכונותך תמיד לעזור לכולם ובמיוחד לי. אזכור את השטויות שעשינו יחד ביסודי. את ביקוריך בכל זמן ועת, תמיד מושיט יד. אתגעגע לוויכוחים שלנו. אתה חסר פה מאוד." בחודשים שבהם המתין תומר לגיוסו הוא היה עסוק ופעיל מאוד. הוא למד להפעיל מלגזה ועבד בתפקיד זה בסופר-מרקט. מבחינה חברתית תכנן בעבור כל חבריו שהתגייסו לפניו את הבילויים של סופי השבוע. הבחור התוסס ארגן את טיולי הגיבוש של החבורה. סיפרה החברה, יונית: "היה לנו תפריט בילוי קבוע. בחמישי נרגילה בפארק, בשישי בצהריים נוסעים עם כולם לירדן בסובארו סטיישן של תומר, וכמובן לא שוכחים את הנרגילה, בשישי בערב במועדון, בשבת בצהריים שוב בירדן ובמוצאי שבת היה המפגש הקבוע אצל יקיר בבית, עם הפיצוחים, פירות העונה וכמובן, הנרגילה!" ב-1 ביוני 2003 התגייס תומר לצה"ל. ביום הגיוס ליוו אותו הוריו וחבריו ללשכת הגיוס. החברים: "נסענו כל החבר'ה ללוות את תומר, כשברקע התנגנה בעוצמה מוזיקת ראפ. בדרך התווכחנו אם קנית נעלי בית למקלחת או לא. נתנו לך עוד טיפים לטירונות, ואתה לקחת הכול בסבבה, כאילו שזו נסיעה לטיול… כשהכריזו על שמך (בלשכת הגיוס) רצנו איתך בגאווה גדולה… 'להתראות אני הולך לצבא', אמרת כשהקיטבג על הגב והיד מנופפת לשלום. אנחנו המשכנו לצלם אותך גם כשעלית מחייך לאוטובוס." מבסיס המיון והקליטה נשלח תומר לבסיס הטירונים מחנה 80. את רגעי המנוחה בטירונות ניצל תומר כדי לטלפן לחבריו ולשתף אותם בחוויותיו. ביום שישי, יום לפני שנהרג, חזר לחופשת סוף שבוע ונפגש עם חבריו בירדן כדי לדוג ולשחות. בשבת בבוקר נסע עם בן דודו וחברו הטוב אריק לתחרות אופנועים בכפר ויתקין; ובמוצאי שבת כ"ח בסיוון תשס"ג (28.6.2003), כשחזרו הביתה, אירעה תאונת דרכים באזור ראש פינה והשניים נהרגו. טוראי תומר פרץ נפל בעת שירותו, בן עשרים היה בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בקריית שמונה. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. יוסף תורג'מן חיבר תפילה שהקדיש לזכרו של תומר: "יהי רצון מלפניך ה' / להשפיע עליה שפעת יפעת אורות טלך / על נשמת תומר ז"ל / כדי שתיכנס לגן עדן / עליון לאור באור פניך / ותהיה לה מנוחה נכונה / בגן מושבה כל הימים / במחיצתם של צדיקים. ואתה, תומר ז"ל / עמוד בתפילה לפני ה' / ותתפלל שיהיה כוח לאימא ואבא ולכל המשפחה לשאת בחסרונך / ריבונו של עולם, ברחמיך הרבים אל שדי / תאמר לצרותינו די / ויקוים בנו דברי הנביא ישעיה: 'ובלע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דיבר". אילנה ורויטל כתבו לזכרו של האחיין תומר: "ביקרנו בגליל לעתים קרובות למרות המרחק, אך כאשר מספר שבועות לא ביקרנו, תומר היה מפציר בנו עד שהגענו ותמיד… הוא היה מתלווה אלינו עם חבריו הרבים שהקיפו אותו. השחייה בנחל הירדן עם תומר נתנה לנו ביטחון שלא ניסחף במי הירדן. את צחוקו המתגלגל כאשר בא לעזרתנו, כשראה אותנו נסחפים לכיוון העצים עם חיוכו המקסים, לא נשכח. תומר, תדע שאנו לא יכולים לבקר בנחל הירדן מאז… ביקשנו לחגוג את מסיבת הגיוס שלך, אך אתה סירבת. בחופשתך הראשונה לביקור הגענו, צחקנו ונהנינו מאוד לשמוע את הסיפורים והחוויות שעברו עליך, אך לא ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה שאנחנו איתך… תומר, הימים התחדשו ועלו, אך תמיד חסרים הימים שלך איתנו; תומר, השמש עלתה ממזרח וזרחה, אך תמיד יחסרו ימי השמש שלך איתנו; תומר, חגים ושבתות באו וחלפו, אך תמיד יחסרו החגים והשבתות שלך איתנו; תומר, את הנשיקות שלנו לא אהבת, ובצחוק מתגלגל קיבלת; תומר, את בילויי הדיג איתך לא נשכח, ובמיוחד את דג 'הפישנזון' שדגת וחי באקווריום שלך עד היום; תומר ואריק – אופנועים אהבו ויחדיו נקטפו." מילות ההספד שכתבו חבריו אמיל, פנינה, יקיר, אוהד וירדן פרץ במלאת שנתיים למותו: "לא נשכח את אותו מוצאי שבת, כשהחלו השמועות להתרוצץ ברחבי העיר על התאונה הקטלנית, ועד הגיענו לבית החולים – שם קיבלנו את הבשורה המרה מכול, שיותר לא נראה אותך. בן עשרים היית במותך, פרח שנקטף בדמי חייו. כמה חיכית ליום שבו תתגייס ותלבש מדים, אבל אנחנו לא זכינו לראותך בהם ואף אתה לא הספקת ליהנות מהם. לא נשכח את חיוכך הביישני, תמימותך, טוב לבך ורצונך לעזור לכולם." כתב שי בן דודו: "יש כל כך הרבה דברים שלא הספקנו לעשות, וכל כך הרבה דברים שחלמנו ביחד ולא הצלחנו לקיים, ומה שבטוח הוא שאף אחד לא יוכל להשלים את החסר, את הקרע שנמצא אצלי בלב. אני לא אגזים ואומר כי כל יום שעובר בחיי אני נזכר בך, וכל דבר שאני עושה ורואה אני אומר: 'תומר היה אוהב לעשות כך'… תומר, לו רק יכולת לראות כמה אנשים מכבדים ומעריכים אותך לא היית מאמין". יונית חברתו של תומר כתבה לזכרו: "כל המילים שאני מכירה לא יספיקו כדי לתאר את אישיותך. מעולם לא יצא לי להכיר אדם כל כך שמח וכל כך אנרגטי כמוך… תמיד צחקת על הכול ועל כולם, ותמיד גרמת לכולם להרגיש נוח בקרבתך. מעולם לא שפטת אנשים על פי מראם או כספם, מספיק שהם יודעים לצחוק וליהנות, בשבילך הם יהיו מספר אחת… השארת בי כל כך הרבה זיכרונות יפים וערמות דפים לא יספיקו כדי לתעד אותם, ולא רק לי השארת, אלא לכל מי שהכרת. זה הקסם שבאישיות שלך, תומר, אתה השארת רק טוב!… אחרי שהלכת, תמיד כשהיינו נפגשים כל החבר'ה, היינו מגיעים למצב שהיה נשאר כיסא, מקום ריק בין כולנו, ובלי שנתכוון ידענו שהמקום הזה שמור לך, נשמתך ישבה וצחקה איתנו. לא יכולנו לקבל את אובדנך ותמיד חיכה לך כיסא ריק בין כולם. תומר, השארת חלל עצום בין כולם ואני מקווה שאתה יודע זאת, החדרת בנו כזאת שמחת חיים, אור ואושר שלא ניתן לתאר…"