בן שולמית ואיתן. נולד ביום כ"א באלול תשל"ה (28.8.1975) בקיבוץ דגניה א'. אח לאורי, ירון, קרין ויעל, דוד לרותם, נכד לסבא שלמה ולסבתא בטי, מוותיקי דגניה א', ולסבא משה וסבתא אסתר מירושלים. היה דור שלישי בדגניה מצד אמו ודור שביעי בירושלים מצד אביו. היה חבר דגניה א'. ערן היה ילד יפה תואר, בהיר תלתלים, כולו חיוך ואור. הוא נקרא על שם דודו, אחי אמו, סרן ערן כהן, שמטוסו הופל בשמי מצרים במלחמת יום הכיפורים. הוריו הוסיפו לשמו את השם "חי", כסגולה לבריאות טובה ולאריכות ימים – אך לא כך רצה הגורל… ועכשיו הם טמונים זה לצד זה בבית העלמין בדגניה א'. ערן למד בבית החינוך המשותף בדגניה א' והמשיך בבית-הספר התיכון "בית ירח". הוא עשה עבודת גמר רחבת היקף על הבננות וסיים את הלימודים בהצטיינות. חבריו קראו לו "הנסיך הקטן". כבר מילדותו בלט ברצינותו, באחריות שנטה לקחת על עצמו, בהישגיו בלימודים, בשקדנות ובחוש ההומור שלו. היטה אוזן קשבת לחבריו, ידע תמיד להיות במקום כשהיו זקוקים לו ותרם לסביבתו מבלי שציפה לתמורה כלשהי. ערן הצטיין בענפי ספורט שונים – שחייה, ריצה וקליעה למטרה, ואהב להשתעשע במחשב. קשור היה מאוד למשפחתו. ערן אהב לתעד – מגיל צעיר צילם במצלמת סטילס ובמהלך שירותו הצבאי צילם במצלמת וידיאו, שלקח עמו גם לטיסתו האחרונה. בתחילת חודש אפריל 1994 התגייס ערן לצה"ל והוכשר כלוחם בחיל השריון. הוא התקדם במהירות, היה לקצין וביצע תפקיד של מפקד מחלקה בגדוד "סופה" כחלק מסגל המפקדים של הפלוגה. מפקדיו מספרים שהיה בו שילוב של ביישנות, תמימות וענווה, נחישות ומקצועיות. במסלולו הצבאי בלט כחייל משקיע ואחראי הנותן דוגמה אישית לחייליו ומביא אותם למלא אחר פקודותיו, מתוך ההערכה שחשו כלפיו. חבריו העניקו לו את הכינוי "השפן של אנרג'ייזר" וטענו שהיה בו הצירוף המיוחד, העושה קצין לרמטכ"ל. הם סיפרו שערן התאפיין בדאגה רבה לחייליו ובנכונות לעשות בשבילם הרבה מעבר למקובל. גם בתקופת הצבא המשיך ערן לתעד במצלמת הווידיאו שלו חוויות ואירועים ואף צילם וערך סרט על קורס קצינים. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וערן ביניהם. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בדגניה א'. בן עשרים ואחת וחצי היה בנופלו. הותיר הורים, שני אחים – אורי וירון ושתי אחיות – קרין ויעל. הועלה לדרגת סגן לאחר מותו. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "ערן הקרין אווירת ביטחון ורוגע לסביבתו, כשטובת חייליו עמדה תמיד לנגד עיניו, וזכה להערכה רבה בקרב מפקדיו ופקודיו. ערן אף תוכנן להתמנות לתפקיד קצין המבצעים הגדודי, המהווה תפקיד מרכזי וחשוב ביחידה". מפקד הגדוד בו שירת ערן, כתב למשפחתו: "באימון הגדוד האחרון ביצע ערן את תרגיל המחלקה הקשה והמסובך מכולם, אבל למרות מורכבותו עמד ערן בציפיות וביצע בהצלחה את התרגיל. ערן היה מפקד המחלקה המוביל בגדוד, מה שהקרין באופן ישיר על המסלול שתוכנן לו בהמשך דרכו הצבאית. …את ערן רציתי לצדי, כי חשבתי שביחד נהווה צוות מנצח". בעזבונו התגלו יומן ושירים שכתב, אשר האירו פן נוסף באישיותו. בין שברי המסוק בשאר ישוב נמצאה מצלמת הווידיאו המפורסמת שלו, ובה תחילתו של סרט נוסף, שהפך לסרט פרידה ממנו. "עקדה", שיר של ערן: "צועדים, צועדים רטובי נעליים,/ ילדים צעירים, לבושים בירוק./ גשם עז ניתך, הכול נמלא מים/ והדרך מתפתלת, הסוף עוד רחוק./ צעדה חרישית, השעות ארוכות/ ואויב שם, בפתח, אורב לבאות./.. "אמא – / עד מתי תשלחי אותי כשהמאכלת בידו? / את יודעת – לא תמיד יימצא האיל לעולה//"! צועדים, צועדים אדומי נעליים/ ילדים צעירים, עטופים בלבן./ גשם עז ניתך, הכול נמלא דמע/ וקול בכי עולה – מתקדר העולם./ צעדה חרישית, כן – דרכם נסתיימה/ והאם תעמוד ותבכה את בנה… / "הו בני היקרים – / אני עליכם שומרת גם בשלחי אתכם מול מאכלת,/ הן רק כך תגנו עלי, על ארץ אבות,/ רק דרך הנשק – דרך הדם והדמעות./ ומי ייתן ותהיו הקורבן האחרון,/ שנשלם ושניתן בעבור השלום". בהקדמה לשיר "עקדה", כתב ערן: " השיר נכתב ב-9.2.94 (לפני שהתגייסתי!) בעקבות תקרית בלבנון בה נהרג טל כהן (שריונר שנהרג מפגיעת סאגרים בטנק שלו…)". שיר נוסף שכתב, נקרא "יונה": "היונה על עץ./ מחכה, משתהה./ בשמים הנץ/ מחפש אותה./ חץ שולח לשמים,/ החטיא מטרתו./ הנץ עודו שם,/ אורב לטרפו./ כן. יש עוד תקווה,/ שיום חדש יבוא,/ בו האור יופץ שבעתיים./ היונה הלבנה, הזכה, הטהורה,/ עוד תצליח לשרוד בשמים./ הנץ התעייף, הוא שב לגוזליו./ היונה ראתה,/ היא עפה עכשיו./ היא נסקה למרום,/ עפה אל-על./ הגבול הוא השמים,/ אם בכלל./ כן. יש עוד תקווה,/ שיום חדש יבוא,/ בו האור יופץ שבעתיים./ היונה הלבנה, הזכה, הפצועה,/ עוד תצליח לעוף לשמים./ היונה ברקיע – התממשה התקווה./ אך נוצה פעוטה נשרה מזנבה./ זו נוצת המחיר – נוצת השלום/ הנוצה שעלינו לשלם היום". בעיתונות התפרסמו כתבות נרחבות שסיקרו את האסון ובהן סופר גם סיפורם של ערן ומשפחתו. דודו של ערן, אחי אמו, סרן ערן כהן ז"ל, שמטוסו הופל בשמי מצרים במלחמת יום הכיפורים, היה נעדר במשך עשרים ואחת וחצי שנים. המשפחה, וסבתא בטי בראשה, עשו רבות על מנת לגלות מה עלה בגורלו ולהביאו לקבר ישראל. ביום 12.6.1995 הובא סרן ערן כהן למנוחות בבית העלמין בדגניה א'. משפחתו של ערן חי פרץ הוציאה חוברת זיכרון ובה תמונות מתחנות חייו השונות וכן שירים שכתב, קטעי יומן ומכתבים שכתבו לזכרו בני משפחה וחברים. המשפחה הוציאה גם קלטת וידיאו, המבוססת על צילומיו ותקליטור ובו השיר "עקידת ערן" שכתב אביו: "אבי בנה מזבח/ ולי אמר:/ 'לך לקושש עצים,/ השה לעולה/ יימצא בין השיחים'/ ואני אמרתי: 'הנה אני, קחני…' / ובני ערן / שוכב עקוד,/ נועץ עיניו בשמים/ והוא תמים מכדי לשאול ולהבין./ ואבי הושיט לי את המאכלת/ ולי אמר:/ 'אלוהים ימציא לנו נחמה/ יתגדל ויתקדש'./ ואני אמרתי: 'הנה אני, קחני…'/ אבי בנה מזבח/ ואני סתמתי פרצותיו/ ואתקן מעלותיו/ ובני ערן עליו/ שוכב מתבוסס בדמו/ ולא ידע/ אם עפר או דמעות באגרופיו./ ואני בוכה: 'בני! בני! / לו ניתן מותי תחתיך'." קטע משיר שכתבה שולמית, אמו של ערן, ליום השלושים: "…אתה ילד שלי – / אתה כל כך חסר לי./.. אני יודעת – בן שלי – / שאתה למעלה בשמים/ בחברה טובה ממש./ באותו לילה נורא/ ירדתי לבית הקברות/ וביקשתי מערן אחי/ (שעל שמו אני ואבא קראנו לך)/ ומסבא שלמה/ (שאהב אותך יותר מכולם – / ועכשיו כבר מותר לגלות)/ ביקשתי מהם – שישמרו עליך/ ואני בטוחה שהם עושים זאת היטב… / שלך באהבה, געגועים וכאב/ אמא".
