,אֵ-ל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה
,עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים, לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל
פרץ, איריס
בת ציונה ויקותיאל כהן. נולדה בחולון ביום ט"ו באדר א' תשכ"ז (25.2.1967). אחות בכורה לורד ולשי. אמה של איריס בחרה בשם זה משום שאהבה את השיר "אירוסים" שהושר על-ידי אילנה רובינא. ילדותה עברה עליה בנעימים בעיר חולון, שם סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית-הספר היסודי ע"ש שפרינצק ובבית-הספר התיכון החדש ע"ש פנחס אילון. נערה מיוחדת, בעלת אינטלקט גבוה, בוגרת ונבונה, עצמאית בדעותיה ובהתנהגותה, יצירתית, כריזמטית, פעלתנית, שופעת שמחת חיים וחוש הומור. במקביל ללימודיה היתה פעילה נלהבת לאורך השנים בתנועת "השומר הצעיר". באוגוסט 1985 התגייסה איריס לצה"ל. עם תום הטירונות נשלחה לקורס קצינות ובסיומו החלה את שירותה במדור התשלומים בתל השומר, שם שירתה במשך כ-18 שנים. במהלך שירותה קודמה איריס לתפקיד ראש מדור. ליבה הרחב והרצון שגילתה לסייע לזולת הפכו אותה לחברת נפש, דוגמה ומופת לכל פקודיה והסובבים אותה. איריס היתה הרוח החיה ביחידה, פעילה מאוד בתחום החברתי ומעורבת בארגון אירועים, מסיבות פורים, יום האישה, טיולים וערבי גיבוש יחידתיים, שהיו חשובים לה במיוחד. הסדר והניקיון, כמו גם הקישוט והטיפוח הסביבתי, בלטו במיוחד אצל איריס. נתן, מפקדה של איריס, מספר: "כשנכנסים לחדרה של איריס, מיד רואים את ההשקעה שלה: עציצים, מדפים מסודרים ומדויקים ואווירה נעימה, מסבירת פנים ומחויכת." איריס היתה קצינה מקצועית מאוד בתחומה, בעלת תפיסה מהירה, כושר למידה גבוה, סקרנות ורצון תמידי ללמוד ולהתפתח בעבודתה. היא גילתה סבלנות ורגישות רבה לאנשים שהגישה להם את השירות ודאגה שיקבלו את הטיפול הטוב ביותר לשביעות רצונם. תמיד בחרה לראות ולהראות לסובבים אותה את חצי הכוס המלאה, אופטימיות שהיתה לקו המנחה בחייה ובפעולתה. עמיתיה מספרים שדלתה היתה פתוחה תמיד לכל מי שביקש להתייעץ עימה בכל נושא, מקצועי ואישי כאחד. למתלבטים ידעה להציג מבט רחב יותר על המצב, הציגה את היתרונות והחסרונות והעניקה את התחושה כי היא רק עוזרת להחליט, לא שופטת או מחליטה במקומם. מעבר להיותה מפקדת שימשה כחברה וכאם מסורה לפקודיה, וחרף הלחץ בעבודתה, דאגה להתעניין בהם ובחייהם האישיים. איריס נטלה תחת חסותה כפרויקט אישי שני חיילים, ליוותה אותם ודאגה שיסיימו את שירותם הצבאי במלואו חרף הקשיים שבדרך. מסירותה לא ידעה גבולות, היא אירגנה להם נסיעות לבתי הוריהם, דאגה לשיחות מוטיבציה, טיפול ת"ש ועוד, ועמדה עימם בקשר רצוף גם לאחר שחרורם מצה"ל. מירב, סגניתה וחברתה הקרובה של איריס, שמחליפה אותה כיום בתפקיד, מספרת: "החברות בצבא הפכה אותנו לחברות בלב ונפש, הפכנו למשפחה. זו היתה חברות מאוד מיוחדת. איריס העניקה לי גיבוי מלא לכל אורך הדרך, עודדה, פירגנה והעניקה לי הרגשה של שותפות בהחלטות ודרבון להצליח. היא לימדה אותי רבות על החיים ועל הדרך הנכונה להסתכל עליהם. ממנה למדתי את היכולת המדהימה שלה להסתכל על חצי הכוס המלאה, תמיד להיות אופטימית ולחפש את הפן החיובי בכל צעד והחלטה. בכל משבר או רגעים קשים יצאתי מאיריס מחוזקת ונחושה בצעדי." בשנת 1989 נישאה איריס לבחיר ליבה, איציק פרץ. יחדיו הביאו לעולם שני פרחים: בת, שיר ובן, רן. איציק מספר: "המוטיב העיקרי שאיפיין את איריס היה הכריזמה המיוחדת שהיתה לה. בכל עת שנכנסה למקום כלשהו, למעגל חברתי, החיוך שלה היה קונה לה כרטיס כניסה מידי, היא לא היתה צריכה להוכיח כלום, מיד התקבלה. זו יכולת מיוחדת שלה, קינאתי בה על זה. תמיד צוחקת, מחייכת, כוח רצון אדיר, אישה חכמה וחריפה. היא היתה מושלמת, לא ניתן להעמיד אחרים בפרמטרים של איריס, פשוט לא הוגן. אובדנה הוא הפסד גדול לצבא, למשפחה, לילדים ולי. היא היתה אמא חמה, אוהבת, מעניקה וטובת לב. בארבע השנים האחרונות לחייה התקרבנו מאוד, טיפלתי בה לאורך כל הדרך, כמעט הפסקתי לעבוד. החוזק שלה היה בזה שאף פעם, כבן זוגה, לא הרגשתי שאני אוהב אותה יותר מאשר היא אותי. זו הגדולה שלה. מספיק מבט, חיוך, היא לא היתה צריכה לדבר הרבה. הרגשתי מיוחד, היתה התרוממות נפש מסוימת שאני נמצא עם מישהי מיוחדת… איריס ידעה לנתק בין העבודה למשפחה. המוטו שלה היה משפחה מעל הכל, שאר הדברים הינם צרכים בלבד. כשהיתה בעבודה, השקיעה בה את כולה. יחד עם זאת, דאגה לא להכניס את העבודה הביתה, אך כחלק מהדאגה למשפחה חשבה על קידום. השאיפות המקצועיות שלה נבעו מהרצון לשפר את תנאי המחיה של המשפחה ולא כדי להתקדם בסולם הדרגות." המשפחה התגוררה בראש העין ואיריס יצאה ללימודי תואר ראשון בחינוך באוניברסיטת בר אילן בהמלצת מפקדה הישיר. אביה תמך בה ועודדה לקריירה צבאית. איריס סיימה את לימודי התואר הראשון והחלה בלימודי תואר שני במינהל עסקים. בגיל 32 התגלה בראשה של איריס גידול ממאיר מהסוג האלים ביותר. הרופאים העריכו כי נותרה לה עוד שנה לחיות. הידיעה על הגידול נחתה על איריס כרעם ביום בהיר ופתחה תקופה בת ארבע שנים של מאבק עיקש, כואב ואכזרי. "מזה חודש אני מסתובבת חסרת מנוחה: כאבי ראש חזקים פוקדים אותי ללא הרף. אני בולעת כדורים נגד כאב ראש אולם זה לא מקל עלי. אני מסתובבת בבית כמו משוגעת, חסרת מנוחה, חסרת סבלנות לילדים ובעבודה. אני עובדת כקצינה בכירה בצבא הקבע ולמדור שלי הוסיפו עוד מדור… הייתי באמצע לימודי תואר שני במינהל עסקים, לכן שייכתי את כאבי הראש ללחץ בו הייתי נתונה. כאשר ראיתי שהזמן לא עושה את שלו ואני עדיין סובלת, ניגשתי למרפאה… שם הרופא פטר אותי בשני ימי מנוחה ובמלים: 'תשתי הרבה'. חשבתי שאני משתגעת: כדורים לא עוזרים, מנוחה לא עוזרת, גם לא שתייה מרובה. אז מה עושים?… מה קורה לי?" – במילים אלה פותחת איריס את יומנה, שבכתיבתו החלה עם גילוי המחלה והתמידה בו עד מותה. במהלך התקופה עברה איריס מספר ניתוחים בראשה, כאשר ביניהם נראה היה לזמן מה כי מאבקה נושא פרי. המחלה כמו נעצרה וניתנה לאיריס ולמשפחתה האפשרות לחזור לחיות חיים נורמליים, מנותקים מבתי החולים. היה בכך לחזק עוד יותר את המסגרת המשפחתית שבנתה איריס באהבה רבה ואת זו שאליה נולדה, והדבר איפשר לה לחדש את אהבותיה משכבר הימים: ציור, טיולים בארץ ובעולם ועבודה. איריס היתה במלוא מרצה ונהנתה מכל רגע. היא שאבה את החיים במלוא הכוח וניסתה למצותם עד תום. בעקבות המחלה, בשנת 2000, החלה לצייר ביד קלה ובצבעים עזים ציורים מרהיבים. מעולם לא החזיקה קודם לכן מכחול בידה. באחד הימים אמרה איריס לאמה: "אימא, יש לך צבעים? אני מתחילה לצייר." היא לא ויתרה וסיימה בהצלחה את לימודי התואר השני, ולטקס הסיום הגיעה לאחר ניתוח שני, כשראשה חבוש. איציק, בעלה של איריס, מספר: "תיכננו טיול לוויאטנם ואז פרצה המחלה. התפיסה של החיים השתנתה, המטרה השתנתה ומאותו היום התחלנו מסתכלים לטווח הקצר ולא לטווח הארוך. הכל הפך להיות 'אנחנו', הדברים הגשמיים והחומריים נדחקו הצידה – החלטנו ליהנות מהחיים, כמה ארוכים שאלה יהיו. במהלך ההתמודדות עם המחלה הרגשתי שאני חי עם 'סופרוומן'. היא סיימה לימודי תואר שני, הכריחה את עצמה ללמוד למרות הקושי והכאבים, ולאחר מספר חודשים ביקשה ממפקדה לחזור לתפקד ביחידה." כשחזרה לעבודה לאחר גילוי המחלה ובהיותה בטיפולים, כל שביקשה היה לעבוד, כל שרצתה היה להוסיף ולהשקיע. אולם ההבראה הזמנית לא האריכה ימים ומחלתה תקפה בשנית אך הפעם ביתר שאת. איריס אושפזה שוב בבית-החולים לתקופות ארוכות בנות חודשים, כשהיא מרותקת למיטתה, עוברת ניתוחים הגורמים לה סבל רב, גופה הולך ומתנתק ממנה עקב שיתוק וכל שנותר הוא חיוכה האופטימי מלא החיים ועיניה המאירות. בתקופות שבהן אושפזה בבית-החולים היה חשוב לה להישאר מעודכנת בענייני העבודה והיא ביקשה שישתפו אותה בכל המתרחש במדור. גם בבית-החולים דאגה ליצור אווירה ביתית ונעימה, היו שם סבונים ריחניים, בשמים ותמונות. את פני מבקריה קיבלה תמיד מחויכת ובדרכה המיוחדת המלווה בהומור הצליחה להפיג את המבוכה וחוסר הנוחות ולהוציא את מבקריה מחוזקים ומחויכים. חברתה אורית כותבת: "לעתים לא הבנתי מה היא עושה בבית-החולים, היא נתנה לכולם את ההרגשה כי היא לא חולה כלל." כשנה לפני מותה כותבת איריס: "אני לא מראה לאף אחד את גודל הסבל והכאבים שאני סובלת. הידיים שלי מלאות שטפי דם מכל ההזרקות וגם הבטן היתה זרועה שטפי דם כחולים מההזרקות, אבל לא רציתי להכאיב לאחרים. לא הראיתי דבר ולא שיתפתי אף אחד בכאבי. חשבתי לעצמי: מה יעזור אם אגרום סבל לאחרים? הרי המצב לא ישתנה." אמה מספרת: "בכולם היא החדירה את ההרגשה שהיא יוצאת מזה, שמדובר רק בעניין של זמן. איריס שאבה את הכוח מכולם ובמקביל כולם שאבו ממנה כוחות לתמוך בה. כל פעם שאמרתי לה: 'אל תדאגי יהיה טוב,' היא היתה עונה: 'מה את מבלבלת את המוח, עכשיו טוב.' מעולם לא קיטרה או בכתה, תמיד היו לה שאיפות להתקדם קדימה… גם במהלך מחלתה מצאה כוחות לעזור לסובבים אותה, ועזרה לנערה בבית-החולים, עזרה רבות ובסתר לכולם בבית-החולים… כשהבינה שהזמן נגמר, קנתה מתנות קטנות והעניקה לכל צוות האחיות על הטיפול המסור." איריס כותבת ביומנה: "פרק זה מוקדש לבעלי, שעמד לצידי לאורך כל הדרך. הוא עשה סוויץ' בחיים שלו והקדיש את כל כולו למעני. דאג לכל הסידורים הטכניים שמצריכים האשפוזים, כל הזמן עם היד על הדופק… אחראי על הכדורים היומיים, מגיע איתי לכל הבדיקות, שואל ומתעניין, ישן איתי במהלך כל האשפוזים שלי. הוא לקח על עצמו את כל מטלות הבית שקודם למחלה אני עשיתי… האמת שאני לא רואה את חיי בלעדיו ואני יודעת שאת החוזק הנפשי שלי והרגשת הביטחון קיבלתי ממנו. למי שחולה במחלה כמו שלי חשובים התמיכה, הבית החם, החיבוק, המלה הטובה, האמונה שיהיה טוב, האמונה בשם והאופטימיות." בעלה מספר: "למרות הטיפול הממושך באיריס, לא נשארתי עם טעם של מרירות. היינו יושבים שעות, מדברים, צוחקים ומעלים זיכרונות. היה חשוב לה לתת בי את הכוח להמשיך. הכוח שלי לאורך כל התקופה נבע ממנה. כשאיריס החליטה לגמור את הסבל, היא גמרה את זה. חשוב לציין את העובדה שהיא ויתרה כשהיא רצתה ולא כשהמחלה רצתה." ביום שישי, כ"ט בשבט תשס"ג (31.1.2003), בשעה 21:00, נשמה איריס את נשימתה האחרונה בזרועות אמה והשיבה נשמתה לבורא. בת שלושים-ושש היתה במותה. הותירה אחריה בעל אוהב – איציק, שני ילדים חמודים – שיר ורן, הורים, אחות ואח, משפחה ענפה, חברים וחברות שאהבו אותה אהבת נפש. רס"ן איריס פרץ הובאה למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. על קברה נחקק כצוואתה הפסוק:"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי." איריס לא רצתה לגרום כאבים לאחרים, שמרה את כאבה וקשייה בתוכה פנימה ולא התלוננה. את שעבר עליה כתבה. "כרעם ביום בהיר" נכתב כשנה לפני מותה וכשלוש שנים אחרי גילוי מחלתה. לאחר הניתוח השני שעברה, היתה איריס משוכנעת כי גברה על המחלה וכתבה את סיפור "החלמתה" בתקווה שחולים שיקראו את סיפורה יאמינו שעם רצון עז ואמונה אפשר להתגבר על המחלה. אחת מבקשותיה האחרונות היתה שאמה תמשיך לכתוב את סיפורה לאחר מותה. סיפורה אמנם מסתיים באופן טרגי, אך הוא מהווה דוגמה ומופת לאומץ לב וחוזק רוח יוצאים מן הכלל, שיש בהם לתת תקווה לרבים. מתוך דברים שכתבה: "החלטתי שאני לא אכנע למחלה. אין לי ברירה, עלי להישאר חזקה. האמנתי שרק כך אביס את המחלה. האמנתי במשפט: 'כשהנפש בריאה – הגוף בריא'. נהגתי לומר: 'הסרטן הזה הגיע לגוף הלא מתאים והוא לא ינצח ולא יכניע אותי'. ידעתי שיש לי עבור מי לחיות: בעל אוהב, תומך, מבין ונפלא, יש לי שני ילדים קטנים ויש לי משפחה טובה ותומכת וחברים מפרגנים. לימים יתברר שהחוזק והחוסן הנפשי שלי שיחקו לטובתי." "…כבר לא יכולתי לשאת את הגעגועים לילדי, שיחות הטלפון שלי איתם רק הגבירו את הגעגועים ולא היוו תחליף מספק. התחננתי לראות לפחות את בתי הבכורה, שכן היא בוגרת וחשבתי שהיא תוכל להתמודד. ברגע שהגיעה לביקור בכינו שתינו מהתרגשות. בתי הביאה לי ציורים שהיא ואחיה ציירו ועליהם ברכות ואיחולים המוקדשים להחלמתי. בתי שרה לי שיר ששתינו אהבנו ('יחד לב אל לב') והדמעות לא פסקו מלזלוג. לי זה איפשר רגע של פורקן מכל מה שעברתי עד כה." "בהיותי בבית בחופשת מחלה המשכתי להעסיק את עצמי בתחום האמנות וכן החלטתי לכתוב יומן המתאר את מה שעבר עלי מיום גילוי המחלה אצלי, זאת מתוך רצון לתת חיזוק ותקווה לאחרים במצבי. אני באמת מאמינה שאם בחרת בחיים אף אחד לא ייקח אותם ממך!!!" "כל מי שיקרא בעתיד את היומן שכתבתי (במיוחד אנשים שנמצאים או היו במצב כזה), יידע תמיד שאפשר לחיות עם המחלה הקשה הזאת ברגע שמחליטים לנצח אותה. מכאן מתחיל תהליך ההבראה (בין אם זמני או חלקי). אני לא מנסה לומר שקל ולא כואב, אבל דרושה ההחלטה להיות חזק ולנצח את המחלה כי אפשר. חשוב גם ברגע של משבר לא לוותר, להמשיך הלאה ולשמור על אופטימיות. כמו שאמרה סקארלט או'הארה בסרט 'חלף עם הרוח': 'מחר יש יום חדש'. נקודה נוספת שחשוב לי לציין אותה היא התייחסות החברה אל החולה: זה מתחיל מהבית, המשפחה, חברים, עבודה ויתר המעגלים שסובבים את החולה. תמיד, תמיד, תמיד לשדר 'עסקים כרגיל' ולתת כוח מפני שבלי הכוח שלכם קשה להגיע להחלטה שחייבים לנצח ולא משנה כמה זמן נשאר לחיות…" ברשימת התודות החותמת את יומנה מודה איריס לצוות הרפואי שטיפל בה, לבני משפחתה ולחבריה: "לראשון לפני כולם, הוא בעלי היקר שהפך את חיי לנסבלים. לילדי המקסימים שבמשך שלוש שנים סבלו ממחסור באב ובאם ונאלצו להתחשב באמא חולה ובאבא שנעדר בגללה. להורים שלי ולהורים של בעלי שכל הזמן תומכים ועוזרים. לאחי ולאחותי שלא מרפים ממני ומחזקים את רוחי. לכל החברים שלנו שמבקרים ונכונים לעזור בכל עת ובכל שיידרש. לחברי ליחידה שבאים לבקר ושומרים על קשר. תודות למפקדי היחידה שקיבלוני ללא הערמת קשיים." ציונה, אמה של איריס, כתבה שירים רבים לזיכרה. בשיר "איריס הגיבורה" היא כותבת: "איריס הגיבורה, לחמה כלביאה/ ולא נכנעה./ רצתה ושאפה,/ לגבור על המחלה,/ נלחמה ונאבקה בגבורה רבה/ וכמעט התגברה./ עד שהובסה, ובסוף נכנעה/ ונתנה את נפשה,/ ולגן עדן היא הלכה-עלתה./ כמה גיבורה היא היתה…" כותב אביה, יקותיאל: "איריס היקרה שלי,/ אין לי מלים לתאר את הכאב,/ ואין לי מילים לתאר את הצער.// אין לי מלים לתאר את האובדן,/ ואין לי מלים לתאר את החיים בלעדיך.// אין לי מלים לתאר את מה שהשארת אחריך,/ ואין לי מלים כי היו לי שלושה,/ ואין לי מלים כי נשארו לי רק שניים.// איריס הילדה הגדולה שלי,/ הגרוע מכל שאין לי אותך." שי, אחיה של איריס, כותב לה: "איריס,/ כבר כמעט חלפה לה שנה/ מדבר אליך ואת לא עונה./.. דמותך תמיד לנגד עייני/ רוצה אני לחבקך בשתי ידי./.. ניזכר תמיד בחיוכך המתוק/ ואי אפשר לשכוח את הצחוק.//.. איריס את מאוד חסרה לי/ ובחיים בלעדיך ממש רע לי/ אין יום שעובר בלי מחשבות ודמעות/ במיוחד בחגים או סתם בשמחות./.. את לא פה וכבר הכל אבוד/ אז מנסה לשרוד את הימים שלא אלך לאיבוד.//.. את החג האחרון איתך לא אשכח לעולם/ היית בבית-החולים וחייכת לכולם/ את נרות החנוכה הדלקנו יחד בשירה/ והתפללנו לנס שיציל אותך מהמחלה הארורה/ אך הסתבר ש'הנס' דילג מעלינו גם הפעם/ והפך את חיינו לחסרי טעם.// דעי לך אחות יקרה/ שגם דמותך פה חסרה/ דרכך בלבי לעולם נצורה./ תמיד הייתי גאה בך אחותי/ ואמשיך להתגאות בך עד יום מותי…" חבריה של איריס למדור ליקטו חומרים והוציאו לזיכרה את החוברת "חיוך שנאלם – סיפורה של איריס פרץ ז"ל".