פרנקל, נפתלי (הוגו, הרצי)
בן שרה-פייגה ודן, נולד ביום א' בחשוון תרס"ו (3.10.1905) בעיר טוקאי, הונגריה למשפחה אמידה ואדוקה. הוא התחנך לתורה ב"ישיבה", ולחיי המעשה – בבית-ספר תיכוני למסחר. עבד בבודפשט כסוכן בית-החרושת לגפרורים של סבו, ואחר-כך – כפקיד בבית-חרושת לספירט של דודו (שנקרא "מלך הספירט"). נפתלי נקרא לשרת בצבא ההונגרי אך השתמט מכך כדי לעלות ארצה, נגד רצון הוריו, והגיע לכאן בשנת 1928. במהומות תרפ"ט, כאשר השתתף בהגנת תל-אביב והסביבה, נדקר בצלעותיו על-ידי פורעים ערביים. לאחר שהבריא עבד בקביעות בפרדס לבזובסקי בכרכור, ואחר-כך בבית-חרושת לצינורות-השקיה בחדרה, שם היה גם מזכיר סניף המפלגה הרביזיוניסטית. בחיים הפרטיים לא ידע קנאות מפלגתית והפועלים חיבבוהו בשל סגולותיו החברתיות ונכונותו לעזור לזולת. פעם המית בקליעת-אקדח מכוונת יפה נחש ארסי גדול שהתכונן לזנק מעל עץ על אחד הפועלים. בשל עבודה בסביבת חדרה חלה בקדחת וסבל ממחלתו במשך חמש שנים. אחרי נישואיו יצא לחוץ-לארץ להבראה, וכשחזר התאזרח כחוק. אחרי הולדת בתו עבר לתל-אביב ונאבק קשה לקיומו עד שהתקבל לעבודה קבועה במחלקה הסניטרית של עיריית תל-אביב. במהומות תרצ"ו היה מטובי המגינים של שכונת-הספר שגר בה. בשנת 1940 עבר לגור ברמת גן, השתתף שם בייסוד "מגן-דויד-אדום", התמחה במתן עזרה ראשונה ובנהיגת אמבולנס והירבה להתנדב ולשרת בתורנות-לילה, וגם כשעבר לגור בבני ברק המשיך בשירותו ב"מגן-דויד-אדום" ברמת גן. נפתלי הדריך עשרות חברי "מגן-דויד-אדום" בעזרה ראשונה, הקפיד מאוד על דייקנותם ומסירותם בשירות ונתחבב עליהם כחבר טוב, עוזר ויועץ. משהצטרף למחתרת אצ"ל העביר גם בה שיעורים לעזרה ראשונה בתנאים קשים ומסוכנים בכל רחבי הארץ. הוא חינך את תלמידיו למסירות-נפש בהצלת נפשות. פעם, כשהוביל במכוניתו תגבורת לאצ"ל לירושלים בשעת עוצר דרכים, נשלל ממנו רישיון-הנהיגה, אך הוא המשיך ופעמים רבות הצליח לעקוף את המשמרות הבריטיים. בשעת התקפת האצ"ל על יפו ניהל את בית-החולים של ארגונו בבית-החולים פרויד בתל-אביב, יצא באמבולנס לקו-האש והוציא פצועים כדי למהר ולהביאם לבית- החולים, ופעם זחל מרחק רב להוציא פצועים מתוך משוריין בוער. אחרי הקמת המדינה הצטרף עם גדודי אצ"ל לצבא הגנה לישראל, ושירת בחטיבת "גבעתי", אם כי לא היה חייב גיוס בגלל גילו. נפתלי נתמנה לחובש גדודי בדרגת קצין. אירגן את שירות העזרה הראשונה בגיזרה, השרה מרוחו הטובה על רופאים וחובשים ופצועים ונקרא בכינוי החיבה "דוקטור". הוא פעל והדריך באיסוף הפצועים בתוך אש בלי רתיעה, ידע להבחין במהירות בין פצועים קל ובין פצועים קשה וידע להקדים לתת עזרה לזקוקים לכך כי העריך את חשיבות החשת העזרה במועדה ותמיד השתדל ואף הצליח להשיג בשביל אנשיו מלאי מספיק של ציוד וחומרים לעזרה ראשונה. בעת מבצע "יואב" לפריצת הדרך לנגב, לאחר כיבוש מערך "הצומת" המצרי, מיהר באמבולנס לבית-החולים להביא ציוד נוסף לתחנת-העזרה הקדמית שהיה אחראי לה, ומשהשיג את מבוקשו וחזר, נפגע בראשו מרסיס פגז של האויב וצנח על ההגה, ביום ט"ז בתשרי תש"ט (19.10.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בכפר ורבורג. הניח אחריו אישה, חנה, בת ובן.