פרנקל, משה

משה, בן אסתר ויהודה, נולד ביום ט"ז באדר תשי"ג (3.3.1953) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "אמונים" בגבעתיים ואחרי-כן למד בישיבה התיכונית של "בני עקיבא", ישיבת "נחלים", במגמה הריאלית ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות. משה גדל וחונך ברוח המסורת היהודית והאמונה באלהי ישראל, וספג את ערכי היהדות בבית, בבית-הספר ובתנועת הנוער "בני עקיבא". הוא דבק באמונתו והקפיד על שמירת המצוות, קלות כחמורות, גם בעת שירותו הצבאי וגם בשעות הקשות של הלחימה. ממכתבים שכתב לרבו אפשר ללמוד על הלבטים שהיו מנת חלקו של צעיר מאמין, החפץ להקפיד על שמירת המצוות, ובו בזמן צריך לבצע את פקודות הצבא. הוא היה תלמיד מצטיין והגיע להישגים מעולים בעיקר בתחום המדעים המדויקים. הוא אהב להתמודד עם בעיות במתמטיקה ובפיסיקה והיה מתמלא סיפוק כשהגיע לפיתרון הנכון. משה הרבה לקרוא ספרים רציניים, בעיקר ספרי מדע, ונהג להוסיף ולהגדיל את הספרייה שלו, עד שכללה ספרים רבים בתחומי התעניינותו. גם בעת שירותו בצה"ל הקדיש את זמנו הפנוי לחזרה ולשינון של חומר הלימודים, כהכנה לקראת בחינות הכניסה לטכניון בחיפה, שכן רצה ללמוד שם הנדסה ומדעי המחשב. הישגיו המעולים בלימודים זיכוהו בפרס בתחרות ידע ובקיאות בתלמוד, וכן זכה בפרס, מטעם מכון "ויצמן" למדע על עבודה שכתב בשם "ארס הנחש". בשעות הפנאי עסק במלאכת-יד והאוסף הגדול של עבודות-עץ שנשאר אחריו, מעיד על הכישרון הרב שהיה טמון בו ועל יכולתו להתבטא באמצעות יצירות אמנות. הוא היה ספורטאי מצטיין, עסק בכדורגל ובכדורסל ונמנה עם נבחרת בית-ספרו ועל סגל קבוצת "אליצור". בתנועת הנוער "בני עקיבא" היה שותף לפעילות חברתית וענפה ויחד עם חבריו לתנועה יצא למסעות ולטיולים בארץ. משה היה צעיר נעים הליכות, אציל נפש ואהוב על חבריו בזכות תכונותיו החיוביות ובזכות נכונותו לעזור תמיד לכל אדם. משה גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1971 והתנדב לשרת בחטיבת "גולני". לאחר הטירונות סיים קורס חובשים קרביים ונשלח לשרת כחובש קרבי ב"גדוד הבוקעים הראשון". בתפקידו זה יכול היה לתת ביטוי לאהבת האדם שלו ולנכונותו לעזור לכל נזקק. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יחד עם חבריו לגדוד בקרבות הבלימה וההבקעה נגד הסורים ברמת-הגולן. לאחר המלחמה מצאו חבריו קטעי יומן שכתב משה תוך כדי תנועה לקרב, בנסיעה בזחל"ם ובהפוגה בין משימה למשימה. בדברים שכתב מודגשות נכונותו למלא כל משימה, וכן אמונה וביטחון בכוחה של יחידתו לעמוד בפני האויב. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) נפגע משה ונהרג בקרב לכיבוש מוצב החרמון. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. נפילתו בקרב שמה קץ לתכניות הרבות שלו להמשך הלימודים ונטלה אותו מעם חברתו נירה, שהכירה בתקופת הלימודים בבית-הספר היסודי והתעתד להקים עמה בית בישראל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "מלחמת יום-הכיפורים הייתה, ללא ספק, הקשה במלחמות ישראל והייתה המלחמה על חיינו בארץ זו. הקרב על החרמון היה, אולי, הקרב הקשה ביותר במלחמה זו. בנכם, שנפל בקרב זה, נלחם יחד עם חבריו כפי שנלחם רק מי שיודע למען מה הוא נלחם, באומץ, בגבורה, במסירות ובהקרבה. לא ננסה כי לא נוכל לנחמכם על אבדן בנכם, למרות שגם לנו, חבריו ב"גדוד הבוקעים הראשון", יש הרגשה של אבדן בן לוחם, הרגשה המלווה בהרגשת כבוד לנו, שזכינו שבנכם נלחם בשורותינו". מוריו וחבריו לישיבת "נחלים" כתבו לזכרו ולזכר תלמידי הישיבה שנפלו במלחמת יום-הכיפורים, ספר-תורה שהוכנס לבית-הכנסת של הישיבה.