פרלמן, חנוך

בן מנחם ושרה. מניצולי השואה. נולד ביום י"ג בסיון תשט"ז (23.5.1956) ברמת-גן. סיים את בית-הספר היסודי 'הלל' שברמת- גן, כתלמיד מצטיין, ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר 'בליך' שבאותה עיר. אף-על-פי שהיה קטן-קומה ורזה, עשה הרבה מאמצים גופניים בתחום הספורט כדי להוכיח את כושרו. בימי מלחמת יום-הכיפורים והוא אז תלמיד בשביעית, התנדב לעבוד בבית-החולים 'תל-השומר' בפינוי פצועים ממסוקים לחדרי הניתוח. עבד לילות שלמים במסירות-נפש. כבר אז נתגלה אופיו הנפלא, כבחור שקט ורגוע, אופטימי, עם חיוך תמידי על פניו, אוהב את משפחתו ואת מולדתו. גילה אהבה והבנה למסורת היהודית. חנוך היה חבר פעיל בתנועת 'הצופים'. אהב מוסיקה שקטה, רוגעת, שירים עבריים – שירי מולדת. הרבה לטייל בארץ, עסק בצילום נופים ואנשים, אסף בולים וניגן בגיטרה. היה בחור מסודר להפליא, ועל-כך יעידו האלבומים, המחברות, הספרים והרישומים שהותיר אחריו. חברו הטוב ביותר כתב עליו: ,חנוך היה החבר הטוב ביותר שלי… קשה מאוד למצוא חבר כזה… עם זאת שאהב את הוריו ומשפחתו, היו אירועים ופרטים בחיינו שהיו משותפים רק לנו… היינו מרבים לטייל יחד, וכל רגע של מבוכה, או עמידה בפני בעיה, היה פותר חנוך בעזרת הלצה מתאימה. לעולם לא התייאש – הכול לקח ברוח טובה, אהב חויות וידע ליצור אותן. חנוך אהב מאוד שירים עבריים, וברגעי הפנאי והמנוחה היה שוכב ומאזין לשירים, מנסה ללמוד את המילים ולשיר אותן בעצמו…" ביום 22.7.1974 גויס חנוך לצה"ל ומיד התנדב לקורס-טיס. את שלבי הקורס עם כל הכרוך בו, – היפה והקשה – עשה באהבה רבה וללא כל תלונות. ובסיום הקורס זכה בכנפי-טיס. "הכנפיים האלה הם שלי לכל החיים" – אמר. ביום כ"ג באייר תשל"ז (10.5.1977) נפל חנוך בעת מילוי תפקידו בהתרסקות מסוק בבקעת הירדן, כאחד מטייסי המסוק, והוא בן 21. באסון זה נהרגו 54 חיילים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי שבקרית שאול. השאיר אחריו הורים ואחות. על משך-שירותו הצבאי כתב למשפחה השכולה מפקד הטייסת: "חנוך גילה עניין בכל שטחי החיים של הטייסת. בתור קצין-מודיעין בנה את חדר-המודיעין של הטייסת כמבצר – בצורה מסודרת ויסודית… חשוב היה לו לעמוד באתגרים שהציב לעצמו, ולשם-כך השקיע את כל המאמצים הנדרשים והצליח. חנוך בלט בטייסת בחביבותו, היה חביב על כולם…" אחרי מותו קיבלו הוריו מכתבי-תנחומים מחבריו וחברותיו ל'תיכון', ממורותיו ב'תיכון' וממפקדו בצבא. באחד המכתבים האלה נאמר: "אי-אפשר להיפרד מחנוך פרדת-עולמים ולא לזכור את התכונות שהיו גלומות בו: מוצקות, שורשיות, צחות-מראה ומחשבה, ומעל לכול איפוק ושקט. מנין באו לו כל הדברים האלה ביחד? את התשובה לכך מצאתי בבית- הוריו של חנוך, בעת בואי אליהם לנחם אבלים."