פרימוביץ, אליהו

בנם הבכור של זיוה ויהודה. נולד ביום י' בתשרי תשל"ט (11.10.1978), בבית החולים "אסף הרופא". אח לרווית, משה ודורית. אלי הגיח לאוויר העולם חמש דקות לפני צאת יום הכיפורים. "מי שנולד ביום קדוש זה הוא מלאך," כתב אביו, "וזה נכון. אלי היה כזה. נולד לבנבן, קטנטן, בלונדיני עם עיניים כחולות." את שמו, אליהו, קיבל אלי על שם סבו מצד אמו, אך בביתו זכה לכינויי חיבה שונים – "קברה שלי", "אליניו", "נשמה שלי" ו"מתוקי". הוא היה ילד חביב, רגיש ופיקח, שכבר בגיל שנה, כך מעידה אמו, דיבר משפטים שלמים ומובנים, ואף החל ללכת. אלי גדל בבית מלא שמחה, אהבה וחום, ועל פניו היה נסוך חיוך תמידי. עד כיתה ו' נדד עם משפחתו ברחבי הארץ בשל אילוצי עבודתו של אביו, איש צבא הקבע: את תקופת ילדותו הראשונה בילה בעיר לוד, אחר כך גרו בקריית אתא, משם עברה המשפחה לרמת הגולן, ולבסוף השתקעה בנהריה. אלי לא נרתע מהמעברים, הסתגל לכל מקום במהירות והתאים עצמו לסביבה החדשה, ורכש בקלות חברים וידידים רבים. את ראשית חינוכו קנה אלי בבתי ספר יסודיים בקריית אתא ובקצרין, והמשיכם בבית הספר היסודי "כצנלסון" שבנהריה. כתלמיד בכיתה א', מספרת המורה, התאפיין ב"מחלת הפטפטת" – אלי העדיף לדבר עם חבריו מאשר לשבת בשקט על הכיסא, והיה נוהג לקום ממקומו באמצע השיעור, לעשות סיבוב בין החבר'ה, ורק אחר כך להתיישב. עם זאת, לעולם לא הפריע באמת, ובשל חיוכו הכובש לא יכלו המורות לכעוס עליו. בכיתות ז' עד י' למד אלי בבית הספר המקיף "עמל נהריה", וסיים את לימודיו התיכוניים במכללה הטכנולוגית "עמל קריית חיים", שם למד במגמת קירור ומיזוג. כניסתו לכיתה החדשה, מספרת אמו, חוללה מפנה חיובי בזכות המוטיבציה שהחדיר בחבריו להתקדם ולהצליח, ואביו מוסיף כי היה תלמיד מצטיין שהשקיע רבות בלימודים וזכה להערכה מכל צוות המורים. את לימודיו סיים אלי בהצלחה, ועם תעודת בגרות. אלי אהב את החיים, אהב את משפחתו ואהב את חבריו. הוא היה קשור מאוד לאמו, ועם אביו הייתה לו מערכת יחסים חברית שכללה פעילויות משותפות. בעבור אחיו היה דמות נערצת, מדריך וחבר שאפשר להיוועץ בו בכול. ביתו של אלי היה פתוח בכל עת ושימש כמעין "קלאב הוטל": החברים הרבים באו ויצאו בחופשיות כמו היה זה ביתם; הם אומרים כי אלי היה המנהיג הבלתי מעורער ומספרים על יכולתו לפרגן, לעזור ולתמוך. תחביביו העיקריים של אלי היו כדורסל וכדורגל, וכמובן בילויים. אלי יפה התואר בלט בשטח ומשך תשומת לב, וזכה למבטי הערצה מהבנות. הוא ידע ליהנות מהרגעים הקטנים של החיים, ממוזיקה טובה שנהג להשמיע ב"פול ווליום", והיה ידוע כרקדן מעולה. עם זאת, מעיד אביו, היה באלי גם צד רציני, ואת כל חופשותיו מהלימודים היה מקדיש לעבודה. אלי ראה בשירות הצבאי שליחות, ושאף לשרת ביחידה קרבית. מאחר שהיה צעיר, נותר לו זמן עד לגיוסו והוא ניצלו לעבודה בחברת "שחר קירור", במקצוע שרכש בעת לימודיו. במקביל, הכין עצמו לשירות קרבי והתאמן בחדר כושר. ב-26.11.1996 התגייס אלי לצה"ל, לחיל הרגלים. תכניתו המקורית הייתה לשרת ב"גולני", אלא שבאותה תקופה הוקמה מחדש יחידת "חרוב" של חטיבת "כפיר", והוצע לו להתנדב אליה. אלי נענה לאתגר, החל טירונות שלאחריה עבר קורס נהגי נגמ"ש, והמשיך לאימון המתקדם במסגרת גדוד "חרוב" (93). מפקדיו מעידים כי היה חדור מוטיבציה, ממושמע ובעל יכולת פיקודית והדרכתית, ולפיכך, עם סיום המסלול, נשלח לקורס מ"כים. לאחר תפקיד קצר ומוצלח בפלוגה המסייעת של הגדוד עבר אלי קורס סמלי מחלקות חי"ר והפך לסמל מחלקת טירונים. את תפקידו ביצע במסירות, במקצועיות ובאהבה רבה. את ה"אני מאמין" שלו כמפקד הגדיר אלי במילים אלו: "העבודה צריכה להתבצע בצורה הטובה ביותר, עם כמה שפחות אמצעי כפייה. אני כמפקד: אבא של כולם, הן רוחני והן חומרי. העבודה עם החיילים תלויה בחיילים. אשתדל לעבוד איתם בראש קליל, לא אהיה איתם ראש בקיר, אקשיב לחיילים, במיוחד לבעיות האישיות של כל אחד ואחד. אקפיד על מקצועיות ואמינות מעל לכול." ואכן, אלי הנחיל לחניכיו את ערכי צה"ל, והיה בעבורם דמות לחיקוי ומודל להערצה. חייליו מספרים כי ידע להטות אוזן קשבת, לתמוך ולעודד, ודאג להם כמו היו ילדיו. דוגמה מובהקת לכך הייתה מנהגו של אלי לפזר טלק בנעליהם של החיילים בשעות הלילה, כדי להקל על תחושות הקור בפעילות שלמחרת. "תמיד היה לו את הרצון לתת מעצמו," הם אומרים. "האדם שהיה לנו אולי יותר חשוב מכל איש סגל בפלוגה, האדם שאליו יכולנו לפנות בכל צרה, האימא והאבא שלנו." אלי אהב מאוד את הצבא, היה גאה ומאושר בתפקידו, נהנה מהאתגר הכרוך בו ולא התלונן על הקשיים. בקרב חבריו היה ידוע כ"לחוץ", ועל כן הודבק לו הכינוי "פרימוס", ובקיצור – "פרימו". בספר היחידה נכתב עליו: "?'וואלק אחי, אתה הבנאדם הכי מצחיק שראיתי', אמרת לכל אחד. תמיד ראינו אותך, פרימוס, עם הפלאפון והסיגריה ביד. החיוך על פניך תמידי, אף פעם לא נעלם. בכל שקשור לענייני אוכל ומטבח אתה המושלם. לעזור לכולם תמיד תשמח, אך מה שבטוח – אתה תהיה רס"ר מטבח." כינוי חיבה נוסף שזכה בו אלי היה "באג'ונגלייר-לוליאן", כלומר "משהו מיוחד", וזאת על שום השימוש הרב שעשה בביטוי. בחופשותיו הקצרות ניצל אלי כל רגע ורגע לבילוי עם חבריו, ובחזרתו לבסיס, היה מצויד בעוגות הנפלאות שאפתה אמו. "הבאתי לכם משהו באג'ונגלייר מאימא שלי," היה אלי קורא לחברים, וכולם היו מתאספים סביבו ונהנים מהמטעמים. שנתיים ושבעה חודשים הספיק אלי לשרת בצבא והגיע לדרגת סמל-ראשון. כחצי שנה לפני נפילתו, ב-27.11.1998, נהרג בלבנון חברו לנשק סמל-ראשון אהד נחמיאס, ולא בקלות התאושש אלי מהאסון. כחמישה חודשים נותרו לו עד השחרור המיוחל, ואלי דחה בעקשנות את הצעת מפקדיו כי יצא לקצונה ויחתום לשירות קבע. אלי כבר היה עם הפנים קדימה, לעבר הטיול שחלם לעשות עם שני חבריו – באוסטרליה, הולנד ותאילנד, אך לגורל היו תכניות אחרות, וחייו נקטעו. ביום 12.5.1999, במהלך אימון לוחמת שטח בנוי בשטחי האימונים של בסיס "חמאם אל-מליח" שבבקעת הירדן, נפגע אלי מרסיס רימון שחדר לראשו. הוא נפצע פצעים אנושים והובהל לבית החולים "רמב"ם" שבחיפה. "תהיה חזק," כתב לו חברו יוסי דהן שעמד לצד מיטתו, "כי רק כך תמיד היית מנסה בכל הכוח לצאת ולהוכיח 'הנה אני כאן שוב, צוחק, ולא קרה כלום.'?" שלוש-עשרה יממות נאבק אלי על חייו באומץ ובגבורה שכה אפיינו אותו, ובאחד הימים אפילו פקח את עיניו, אלא שגופו לא עמד בפציעה האנושה, וביום י' בסיוון תשנ"ט (25.5.1999), כשהוא מוקף בבני משפחה ובחברים כואבים והמומים, הלך לעולמו.. יעל, חברתו של אלי, סיפרה להוריו כי לפני פציעתו אמר לה: "אם אמות, אין לי בעיה לתרום את האיברים שלי ולהציל את חייהם של אנשים אחרים." הוריו ראו בדבריו אלה צוואה, והחליטו לתרום את איבריו. במותו הציל אלי את חייהם של שבעה בני אדם, ובהם אזרח ערבי. "כולנו בני אדם שווים," אמרו ההורים, "את כולם יצר אלוהים וכולם בני אדם. העיקר שמישהו חי בזכות ליבו של הבן שלנו." הכבד של אלי הושתל בגבר בן שישים ושתיים, כליה אחת הושתלה בגבר בן שישים ותשע, וכליה שנייה בגבר בן שישים ושמונה. ליבו הושתל בגופו של גבר בן חמישים. "הלב הזה נתרם בנדיבות," אמרה זיוה, "בדיוק כמו שהבן שלי היה נדיב." אלי, בן עשרים ואחת בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה כשמאות מלווים אותו בדרכו האחרונה. הוא נטמן לצד חברו הטוב אהד נחמיאס. בלכתו הותיר הורים, שתי אחיות ואח. "במשך שלושה-עשר יום נלחמת כפי שרק אתה יודע להילחם," ספד לו מפקד גדוד "חרוב", סגן-אלוף דני, "בשקט ובעוצמה." בתאונת האימונים הקשה בבקעה נהרג גם מפקד פלוגת הטירונים של הגדוד, סרן יעקב מואטי, וחייל נוסף נפצע קל. האירוע, כמו גם המעשה האצילי של תרומת האיברים של אלי, סוקרו בהרחבה בעיתונות. אמו של אלי שמה לה למטרה להנציח את זכרו באמצעות פעולות הסברה להעלאת מודעות הציבור לחשיבות תרומת האיברים. נוסף על התנדבותה בבית החולים "רמב"ם" שבחיפה לצד מתאמת ההשתלות, היא נוסעת ברחבי הארץ, מופיעה בפני סטודנטים ואזרחים, מספרת את סיפורו של בנה ומבקשת משומעיה לחתום על כרטיס "אדי" לתרומת איברים. אלי לא זכה לראות בסיום המסלול של חייליו, מחלקה 3 של מחזור נובמבר 98'. משפחתו נסעה לטקס הסיום, ואמו נשאה דברים, בשם המשפחה: "… לו אלי היה בחיים היה שמח שאתם כבר מסיימים את המסלול ואתם במחצית הדרך, ומגשימים את התקוות שהוא תלה בכם. אתם הכרתם את אלי בתור סמ"ח [סגן מפקד מחלקה] שלכם, כאדם רציני ובעל סמכויות שידע לדאוג שלא יחסר לכם כלום ושתרגישו טוב. אנחנו הכרנו את אלי בתור ילד קטן וחייכן שהפך לחייל חייכן, שסמך שתמיד החדר שלו יהיה מסודר על ידי אמו או אחיותיו. אלי ידע להעריך את החיים, ואת היציאות שלו הביתה, תמיד ידע להעביר על הצד הטוב ביותר… אנו מודים לכם על תמיכתכם בנו בשעתנו הקשה ומקווים שהקשר יימשך." נציג מחלקה 3 דיבר בשם החיילים: "… אלי, אנחנו יודעים שאתה מסתכל עלינו עכשיו ואומר 'יא אללה, אני גאה בכם, אתם מסיימים מסלול', ושהסתכלת עלינו במשך כל הזמן הזה ואמרת 'אסור לכם לוותר, לא עכשיו', כמו שתמיד היית אומר לנו … אתה שדחפת ונלחמת בשבילנו, שצעקת וקידרת אותנו ושממש ממש אהבת אותנו, אתה הסמל מחלקה האחד והיחיד ותמיד נזכור אותך ונאהב." בתאריך יום הולדתו של אלי כתבה חברתו יעל: "אלי, היום היית צריך להיות בן עשרים ואחת. לפני שנה חשבתי 'ואוו, יהיה לי חבר בן עשרים ואחת – כל כך גדול!' אבל מי חשב שתלך ממני כל כך מהר וכל כך פתאום. … נזכרת בתקופה הארוכה שלנו ביחד – ברגעים פשוטים, קטנים, שנראו כל כך שגרתיים – והיום הם הדבר הכי יקר. … אלי – אתה לא מת! אתה פה איתי, אני מרגישה אותך לידי בכל מקום, מרגישה אותך מלטף אותי, וכשאני בוכה – אתה זה שגורם לי להירגע. … אתה הדבר הכי יפה שפגשתי. יום הולדת שמח, אהבה שלי." חבריו של אלי עומדים בקשר עם משפחתו וממשיכים לבקרם ומחנכו מבית הספר "עמל נהריה" ממשיך לפקוד את קברו בטקסי האזכרה. שלוש שנים וחצי לאחר נפילתו של אלי, בפברואר 2003, נהרג יוסי דהן, אחד משני חבריו שתכנן לנסוע איתם לחו"ל, בתאונת אופנוע. לאחר נפילתו של אלי, כדרך להתמודד עם הכאב והיגון, החל אביו לצייר ולפסל. תמונותיו, עתירות הצבעים ואלמנטים מהטבע, מעטרות את קירות בית המשפחה בנהריה. לאחר זמן הצליח האב לצייר את בנו: בתמונה מופיעים פני מלאך חייכן שעיניו מבריקות, מלאות אהבה לחיים שאבדו. כתב יהודה: "אני מתגעגע אליך בני… אני יושב לי בחדרך ומתלבט ומדמיין לי איך צריך להיות יום שחרורך מצה"ל, עם הרבה שמחה וכבוד על תרומתך למדינה ולכלל. אבל הגורל רצה אחרת, בני היקר. במותך, בטרם עת, הענקת חיים לשבעה אנשים שלא הכרת מעולם, ובזאת אבא מעניק לך את האות (צל"ש הגבורה, העוז, המופת והכבוד). … אלי, אני מתגעגע לגעת בדמותך יפת התואר ואצילת הנפש. … משתדל לחיות כדי שאוכל להנציח את דמותך בכל צורה אפשרית." לימים, כתבו בני המשפחה והחברים: "עברו כבר שש שנים מאז שהחרוב האחד עזב את עץ החרובים הגדול ועלה למעלה. כאן למטה אנחנו: לפעמים שמחים ולפעמים עצובים, לפעמים כועסים ולפעמים אוהבים, לפעמים שוכחים ולפעמים זוכרים. אך תמיד, תמיד אליך מתגעגעים. … אלי, חרוב שלנו יקר, צריכים אנו להמשיך גם מחר, אך נשמור לך תמיד פינה מיוחדת אצלנו, במחשבותינו ובליבנו." לזכרו של אלי הוקם אתר אינטרנט ובו גלריית תמונות, הספדים ועוד. כתובת האתר: http://www.andarta.co.il/Deseased/index.asp?DeseasedID=207226. אוהביו יצרו סרטון לזכרו ובו מספרים בני משפחה, חברים ומפקדים על דמותו. במסגרת הפרויקט "אלבום לכל נופל" שמקיימת עיריית נהריה בשיתוף "בית יד לבנים", הכינו תלמידים ומתנדבים אלבום זיכרון מיוחד שהוגש למשפחתו של אלי. האלבום מכיל תמונות מתחנות חייו השונות, מכתבים שנכתבו לו בעת ששכב בבית החולים לאחר פציעתו, ועוד. את האלבום ניתן לראות באתר האינטרנט של עיריית נהריה, תחת הפרק "לזכרם". דפי זיכרון הוקדשו לאלי גם באתר ההנצחה הווירטואלי של משרד הבריאות, שבו מופיעים סיפורי חייהם של תורמי איברים. כתובת האתר: http://www.health.gov.il/pages/default.asp?maincat=53&catId=284&PageId=2110. על רקע ציור של עץ חרוב כתבו בני הדודים של אלי, אורית וצביקה כספי: "ראית פעם ילד, / עץ חרוב בשלכת? / ראית פעם / את עליו, כה ירוקים / את גזעו, כמה חזק הוא / את פריו, מתנת האלוקים? / … / דע לך ילד שלפעמים, / ממרומיו נושרים אל הארץ, כמה עלים / כי מתוך חיים ומאבק / ישנו שלא הספיק להיאחז חזק / … / רק לפני שנים / היה גם לי עלה חרוב / שנשר מהחיים / אל האדמה, נחת ונח / וחיי נצח איתו לקח / ובמקומו גדלה קבוצת עלים / שמורשתו ימשיכו לעוד שנים / וגם בכאב ובאובדן / השביח הוא את הניצן / את העלים שעתידים לבוא / לדאוג לעץ ולמטפלו / ליצור חיים וזיכרון לעולמי עד / כמו שקיבל הוא כשנשר לבד…"