fbpx
פרייזלר, אברהם-יעקב

פרייזלר, אברהם-יעקב


אברהם-יעקב, בן מינגה ויהודה, נולד ביום ל' בתשרי ת"ש (11.10.1939) בעיר מוסז' שברומניה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר הממשלתי ובבית-הספר "אחדות ישראל" בבואנוס-איירס שבארגנטינה. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר הממשלתי ובישיבת "חפץ חיים" שם. אחר-כך עלה ארצה והמשיך את לימודיו הגבוהים בישיבת "קול תורה" בירושלים ובאוניברסיטת בר-אילן ברמת-גן. יעקב, כפי שקראו לו הוריו ומכריו, הגיע עם הוריו לארגנטינה, לאחר שעבר עמם את מוראות השואה. הוריו פנו לארץ זו והתיישבו בה, בין יהודים יוצאי גרמניה, שהיו מאוגדים בקהילת "אחדות ישראל". יעקב היה הבן הבכור, ולו שתי אחיות קטנות. הוריו התפרנסו בצמצום מיגיע כפיהם, אך דאגו קודם כל לחינוכו היהודי. כשהיה בגיל צעיר יחסית, הבחינו אצלו בניצוצות של גדול בתורה, במובנו הרחב של הביטוי. הוא התבלט בלימודיו, בכשרונו ובתפיסתו החדה. דרך משחקו ושיחתו העידו על פקחות ורצון גדול לרכוש ידע. הוא הצטיין בלימודים היסודיים ואחרי-כן בלימודים התיכוניים. יום לימודיו העמוס לא הסתכם אצלו בעשיית השיעורים שהוטלו עליו. מלבדם התמסר בכל לבו ללימוד תורה בישיבת "חפץ חיים" בשעות אחר הצהריים, ועשה שם חיל. בהיותו בן שמונה-עשרה עלה לירושלים והתקבל לישיבת "קול תורה" בשכונת בית-וגן. בישיבה זו עשה שנתיים ימים, והיא הטביעה בו חותם עמוק, שרישומו ניכר בו במשך כל חייו. מסיבות משפחתיות נאלץ לשוב לארגנטינה, למרות הצלחתו והתקדמותו המהירה בלימודים. בארגנטינה התמסר ללימודים ולהקניית דעת ותורה לאחרים, והמשיך בכך גם באורוגואי הסמוכה (בבית-הספר התיכון "ליסיאו", שנוסד על-ידי המחלקה לחינוך תורני בסוכנות) ולבסוף במוסד החינוכי "חזון נחום" ביפו. אל "ארץ-ישראל", כך הקפיד לקרוא לה, הגיע עם אשתו שושנה לבית יגלום, שנשאה לאישה בשנת תשכ"ה בארגנטינה. הוא ידע היטב את הקשיים העתידים להטרידו מן הבחינה החומרית, אך הלך מדעת וברצון. את ישראל כינה גם "צבי כל הארצות", ושאף להביא אליה גם את הוריו היקרים לו. הוא כתב אליהם בקביעות והדגיש כי הוא משתוקק לראותם אתו בארץ. יעקב היה קשור מאוד אל הוריו, וקיים היטב את מצוות כיבוש אב ואם. בסוגיה זו במסכת קידושין גם נבחן כשביקש להתקבל לישיבת "קול תורה". גם את חמותו, שעלתה ארצה וגרה בקרבת מגוריו, כיבד מאוד והשתדל למלא את כל מחסוריה באהבה וביראה. בשיכון "משה"ב" בגבעתיים הרביץ שיעורי תורה בבית-הכנסת, והיחידים שהתקרבו אליו להסתופף בצילו היו צעירים, שהתרשמו עמוקות מאישיותו הישרה ורחבת האופקים, והוא העניק להם בשפע מידיעותיו. יעקב אהב לתת ולא לקבל. הוא כתב על לימוד תורה ועל חוכמות חיצוניות, על פירוש רבנו חננאל ושימושו בתלמוד הירושלמי ועוד, על מנת שיוכלו אחרים ללמוד את אשר ידע. הוא קיים בכל רגע את הפסוק "כל המלמד את בן חברו תורה – כאילו ילדו". כל זאת עשה בלי חשבון של שעות או של צרכיו הפרטיים. יעקב היה מחנך בנאמנות ועשה לילות כימים בעבודתו הקשה והמסורה ככוהן המשרת בקודש. תמיד נהג עם תלמידיו בפשטות ובקפידה, אך במאור פנים. דבריו היו תמיד בהירים ומאירים. וכך זכה לעשות נפשות בקרב רבים מילדי ישראל. הוא לא סבל בינוניות, אך היה סובלני ונעים הליכות גם עם "קטנים", הסביר להם סוגיות מסובכות ביותר, במלים פשוטות. הוא הסביר פנים ונהג צניעות בלבושו. חבריו למדו ממנו לשאת בעול צורכי הכלל מן הבחינה הציבורית, המוסרית והחברתית. הם למדו ממנו לא להטיל מעמסה על הזולת אלא להיות "נאה דורש ונאה מקיים". הוא תבע בראש ובראשונה מעצמו, וציפה שבעקבותיו ילכו גם אחרים ויתייחסו בכובד ראש לחובות החיים. תפילתו נאמרה תמיד בעיון וברצינות, והיה מונה את המילים כמטבעות. יעקב גויס לצה"ל בסוף ינואר 1970. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס למשניים טכניים הוצב לשרת בתפקיד משנה טכני בחיל השריון. בצבא מצא חברים רבים, שראו בו דוגמה ומופת לאדם, שאינו משתמט אף פעם מביצוע משימות. חבריו נהגו לשוחח אתו ארוכות על עניינים בתחום היהדות ובתחומי ההשכלה הכללית, ותמיד שמעו את דבריו בכובד ראש ובכבוד. דעותיו בתחומים שונים כגון כלכלה, גיאוגרפיה, מתמטיקה ופוליטיקה, עוררו התפעלות והערצה בקרב רבים. בחופשותיו נהג לבקר אצל משפחתו האהובה עליו, אצל אשתו וארבעת ילדיו: מאיר, אריה, אלכסנדר ועתיה, וגם סר לבקר במוסד החינוכי "חזון נחום" ביפו, שהיה יקר ללבו. לאחר שהשתחרר מן השירות הסדיר הוצע לו לצאת לשליחות חינוכית בחוץ לארץ, ועל כך השיב: "לא באתי לארץ-ישראל כדי לצאת ממנה". במלחמת יום-הכיפורים יצא לקרב בלי לחשוב פעמיים, וביום ט"ז באדר תשל"ד (10.3.1974) נפל בעת שירותו, על כביש חושניה-ציר הנפט ברמת-הגולן. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין זכרון-מאיר בבני-ברק. השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים, הורים ושתי אחיות.

דילוג לתוכן