פרידקס, נחמיה
נחמיה, בן אסתר ואפרים, נולד ביום ד' בתמוז תשי"ב (27.6.1952) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "ליאו בק" ובבית-הספר הדתי "יבנה" בחיפה. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר התיכון "יבנה" בחיפה. כילד, אפיינו אותו השקט והבדידות ועד מהרה התגלתה מחד, נטיתו ההומנית למוסיקה, ומאידך, נטייתו לחשבון. הוא היה תלמיד מצטיין, ולדברי מוריו היה בעל רוח ספורטיבית ופיקח, ויש שראוהו כגאון במקצועות הריאליים. היה בקי בחומר הנלמד וסייע בידי חבריו לכיתה בפיתרון בעיות במתמטיקה ובפיסיקה. זמן לא רב היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא" ובשעות הפנאי הרבה לעסוק בספורט: בשחייה, בקרטה, בהתעמלות, בטניס ובפיתוח הגוף. הוא לקח חלק בתחרויות ארציות בשחייה ובאליפות בתי-הספר באתלטיקה. חלק נכבד מזמנו הקדיש לאמנות המוסיקה, לרבות נגינה באקורדיון, חיבור שירים והלחנה. אחד משיריו "עצים שבוכים" התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות", כתגובה על כתבה שהופיעה על חטיבת "גולני". מבט על אופיו ודרך התנהגותו יראה כי נחמיה היה שונה מן האחרים. לא נטה לקבל מרות ולא הושפע מהסובבים אותו, בשעה שהחליט לעשות דבר מה שנראה להם חריג ובלתי מקובל (כמו למשל דרכו להופיע לבית-הספר על סקטים או ברכיבה על אופניים, שעה שאחרים מגיעים בכלי רכב מקובלים יותר). בהופעתו היה מרושל קמעה, מסוגר מאוד, צנוע ונחבא אל הכלים. מלות שבח הביאוהו לכן במבוכה. תכונה אופיינית לו היא כוח הרצון האדיר בו ניחן, דבר שהובילו לעתים להישגים יפים. נחמיה גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס חובשים קרביים הועבר לחיל-הרפואה והוצב בגדוד "הבוקעים הראשון" של חטיבת "גולני" כחובש קרבי. נחמיה לקח בקלות את הקשיים באימונים ומצא סיפוק בתפקידו הן כחייל והן כחובש. היה חובש מומחה ומצטיין וקבעוהו כחובש פלוגתי. בהיותו בצבא הגיש הצעת ייעול לפנס רב עוצמה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה נחמיה בחופשת שחרור והתקבל לתפקיד מיוחד מטעם משרד החוץ בארצות הברית. הוא העדיף לשרת את המדינה ודחה את שאיפתו ללמוד בטכניון. משלא נקרא ביום הראשון למלחמה, הלך לחפש את גדודו. הוא שימש כחובש ביחידתו, שנלחמה בקרבות במובלעת הסורית ברמת הגולן. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), בקרב השני על החרמון, כש"טיפל בפצועים, חבש אותם ועודדם על אף האש החזקה שנחתה על השטח", בשקט נפשי וכשאינו שם לב לרימונים הנופלים סביבו, נפגע מכדור של צלף ונהרג. "במעשיו אלה גילה אומץ לב, קור רוח ודבקות במשימה למופת" כדברי "עיטור המופת" שהוענק לו לאחר מותו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. הוריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברי בני משפחתו, מורים וחברים על דמותו, שירים משלו, וכן דברים על דודו, אחי אמו, שנפל במלחמת השחרור ושנחמיה נקרא על שמו; בשבועון "במחנה" פורסמה רשימה "חיפוי עד הסוף", על נחמיה ועל נופלים אחרים מגדודו, שהוענק להם "עיטור המופת".
