פרידמן, צבי
צבי, בן קלרה ונפתלי ז"ל, נולד ביום י"ד במרחשון תרצ"ד (3.11.1933) בעיר סאנוק שבפולין. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-ספר פולני, ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר "מקס פיין" בתל-אביב. פרדי, כפי שכינוהו ידידיו בצבא, גדל כבן יחיד להוריו. ראשית ילדותו עברה עליו בנעימים, כשהוא מוקף אהבה וחום. כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 גויס אביו לצבא הפולני וצבי בן השש נפרד ממנו לצמיתות. הוא נותר עם אמו, שהייתה בת עשרים-ותשע ודיברה פולנית בלבד. כשעמד להיכנס ללמוד בכיתה א' נכנעה פולין לגרמנים, שחדרו ופלשו לכל מקום, ואף אל העיירה שהתגורר בה עם אמו הגיעו. האם הייתה מפוחדת ומבוהלת כרוב האנשים, ולא ידעה להחליט אם לנסוע מיד או להישאר בעיר. אבל בנה הקטן הודיע לה בפסקנות: "אם תישארי בעיר – לא אוכל ולא אשתה!" לא הייתה לה ברירה והיא שכרה עגלה וסוס וארזה צרור קטן, ששמה בו את כל רכושם. ביום גשם סוחף חצו את נהר הסאן ועברו את הגבול לרוסיה. מכרים שאספו אותם בעבר השני של הגבול הפצירו בה שתסתתר בביתם עד יעבור זעם, אולם החלטתה הייתה נחושה לחפש את בעלה – את אביו של צבי. היא השאירה את הילד אצל המכרים, שהיו זרים לו, וכיתתה את רגליה בין בתי-החולים השונים. באחד הימים נודע לה שהוא חי ונמצא בקראקוב. היא יצאה שמה אל מעבר לקווי האויב, וצבי נותר ללא אב וללא אם, ואף בלי ביטחון שישוב לראותה. כשחזרה ללא תוצאות, מצאה את בנה מתייפח, ומכריה סיפרו שהוא לא חדל מבכי מיום שהלכה לקראקוב. לכן החליטה שלא לעזבו עוד אף לרגע אחד. הם המשיכו בנדודים ללא עבודה, בלי אוכל ומתוך ציפיה לפרוסת-לחם. צבי עודד את אמו וייעץ לה בשעות מצוקה אלה. היא החליטה להשתקע במקום אחד ולהשיג לו מורה שילמדו פולנית, אך בשנת 1940 הוגלו השניים לסיביר. שם נקלעו לתנאי חיים קשים, שלעומתם היו הימים הקודמים בבחינת רמז לבאות. בשנת 1941 הורשו לצאת ממחנה-העבודה, ועברו לעיר פרונזה שבמרכז אסיה. שם ניסה צבי להשלים את הלימודים שהחמיץ בשנים האחרונות. הוא למד בשקידה ועד מהרה השלים את החסר. משם עמדו לנסוע לארצות הברית, אלא שצבי שמע סיפורים על ארץ-ישראל מפי השליחים שפגשו במקרה ברכבת, והוא החליט לעלות ארצה ויהי מה. בינתיים נישאה אמו למכר ותיק, שלא קיבל אשרת יציאה ונשאר זמן-מה בפולין. בישראל נכנס מיד לבית-הספר ולפעילות בתנועת הנוער, שמטעמה עלה ארצה. במסגרת זו הכיר כעבור זמן קצר את אידה, שעתידה הייתה להיות אשתו. צבי גויס לצה"ל בסוף דצמבר 1951. לאחר הטירונות הוצב ביחידה ועשה חיל בתפקידו. לאחר שהשתלם בקורס לקצינים, בקורס לקציני הספקה ובקורס מתקדם לקציני הספקה, הוצב לשרת בתפקיד של מפקד מחלקה במפקדה של חיל ההספקה. בזכות כישרונו ותפישתו המהירה זכה להצלחה בכל מעשיו, שכן כישרון המנהיגות היה טבוע בדמו. מפקדו כתב עליו: "היה קצין ממושמע, מסודר ונאמן במילוי תפקידיו; בעל אחריות רבה, מסור לפיקודיו ומקובל על הממונים עליו" ואמנם רכש לו ידידים חדשים רבים, שידעו להעריך את גישתו הישירה והעניינית. צבי שמח לעזור, אך ידע גם מתי לדרוש. אחרי שנה של שירות בצבא נשא לאישה את אידה, והמוני אורחים באו לשמחת הזוג הצעיר, שהיה אז רק זמן קצר בארץ. בתום שירותו שנמשך כעשר שנים, נקרא לתקופות של שירות מילואים פעיל. במלחמת 1967 השתתף בקרבות והוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". צבי ואידה היו "זוג של תנועת נוער", פעילים באסיפות ובפגישות מפלגתיות. העיסוק בעניינים פוליטיים אקטואליים היה מסורת קבועה בשתי המשפחות. צבי היה מאושר ומלא אהבה. בשנת 1954 נולדה בתו נעמי ובשנת 1960 נולדה הבת חוה. המשפחה הייתה מלוכדת וחיה בהרמוניה מלאה. צבי ואידה עבדו וקיימו קשר הדוק עם חברים משותפים רבים. צבי ניהל סניף של קרן ביטוח לפועלי הבניין בבת-ים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף צבי בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת-הגולן. בקרב שהתחולל סמוך לאל-על ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) נהרג צבי והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. השאיר אחריו אישה שתי בנות ואם. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. להנצחת שמו תרמה המשפחה ספר תורה לבית הכנסת המרכזי "מה טובו אהליך יעקב" בבת-ים. כן יצאה לאור חוברת זיכרון הנושאת את שמו.
