פרידמן, עמירם

עמירם, בן רבקה ושמואל ז"ל, נולד ביום כ"ז בניסן תש"ז (17.4.1947) בקיבוץ שפיים. הוא למד בבית-הספר היסודי במשק, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי בקיבוצו. עמי, כפי שכינוהו בני משפחתו וידידיו, השתלב יפה בחיי הקיבוץ. הוא היה פעיל מאוד בחיי החברה של בני גילו ומאחר שהיה צנוע מטבעו, לא ניסה להתבלט ולא נטה לדבר על הצלחותיו. מילדותו נטה לעבודת כפיים אמנותית, הרבה לעבוד בעץ ובמתכת ולעתים קרובות הביע את רצונו לפתוח בית-מלאכה ובית-ממכר לעבודות מתכת דקורטיביות. הוא היה פעיל גם בתנועת "הנוער העובד והלומד" והשתתף בקביעות באימוני הגדנ"ע. אבל מכל עיסוקיו אהב במיוחד את הספורט ובעיקר אהב לשחק בכדורסל. בקיבוץ היה חבר ב"הפועל", וכשעבד בקואופרטיב "אגד" כעבור שנים, שיחק בקבוצת הכדורסל של הסניף. אהבתו לספורט הייתה כה גדולה, עד שגם השעות הנוספות שעבד וגם הדאגה לאשתו ולבנו, לא מנעו ממנו להשתתף בכל אימוני הקבוצה ובכל משחקיה. חבריו למשחק הכדורסל מעידים עליו שהיה שחקן מצטיין ותרם רבות לרמתה הגבוהה של הקבוצה. עמירם גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1965 והתנדב לסיירת "שקד". הוא עבר קורס מפקדי כיתות חי"ר וקורס קציני חי"ר, שבסיומו הוענקה לו דרגת קצין. למעשה השלים את הקורס הזה רק לאחר מלחמת ששת הימים, אשר בה השתתף כצוער. לאחר סיום הקורס הוצב, לפי בקשתו, ליחידת סיור. באותה תקופה העריכו אותו מפקדיו כאדם מצוין וכלוחם מעולה, כמפקד בעל סמכות טבעית וכפקוד ממושמע. השתלבו בו יכולת מקצועית וכושר מנהיגות עם דאגה וקרבה אמיתית לחייליו. בזכות צניעותו וכנותו היה חביב על כל מי שעבד במחיצתו יום יום. כעבור זמן הועלה לדרגת סגן ולפני תום שירות החובה שלו ביקש לעבור לחיל השריון. בקשתו אושרה והוא נשלח לקורס קציני סיור של השריון, שבסיומו הוצב לסיירת שריון ובה גם עשה את שירות המילואים שלו. בגמר שירותו הסדיר נשא אישה ועזב את המשק. תחילה עבד במכרות הנחושת בתימנע ואחרי כן החל לעבוד בקואופרטיב "אגד". הוא לא חסך כל מאמץ כדי להבטיח עתיד כלכלי איתן למשפחתו, ואמנם זמן מה לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, נתקבל כחבר בקואופרטיב. גם חבריו לעבודה ציינו את צניעותו ואת יושרו כתכונות הבולטות ביותר באופיו. מעולם לא סיפר על עברו הצבאי ולא התפאר בציונים-לשבח שהוענקו לו על שירותו. כפי שמילא את תפקידיו בצבא בשקט, כמעט בהיחבא, כך גם בעבודתו מילא את כל המוטל עליו ללא דופי ומתוך תחושת אחריות. במלחמת יום-הכיפורים היה עמי בין הראשונים שנקרא לקרב. הוא לחם בסיני כמפקד מחלקת סיור והשתתף בקרבות הבלימה ובקרבות ההבקעה להקמת ראש הגשר בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. בערב החמישה-עשר באוקטובר 1973, נפגע עמי ואיבד את עינו. הוא חבש את עצמו, החליף את הנגמ"ש שנפגע והמשיך להסתער בראש מחלקתו. לפנות בוקר נפגע הנגמ"ש שלו שוב לאחר לחימה אכזרית, ורק אז הסכים להישלח לטיפול יחד עם פצועים אחרים. בדרך לעורף ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), נפגע נגמ"ש הפינוי ליד "החווה הסינית" וכל נוסעיו נהרגו. עמירם הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ שפיים. השאיר אחריו אישה ובן, אם ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מעשיו וכושר התמדתו במלחמה ארוכה זו שימשו לנו, חבריו, מקור לכוח. עמירם ביצע את משימותיו באומץ לב ובתושייה רבה".